בתקיפת כלב חובת ההוכחה עוברת לבעל הכלב  

מבוא

בפקודת הנזיקין, קיים כלל בסיסי הקובע כי המוציא מחברו עליו הראיה, שמשמעותו היא שאם התובע טוען שמגיע לו פיצוי ממזיק - הוא צריך להוכיח זאת. אלא שבפקודה גם קיימים מספר חריגים לכלל זה כך לדוגמא החריג שבס' 40 – העוסק בתקיפת כלב.

במאמר זה נעסוק בחריג שבס' 40 העוסק בנזקים שנגרמו מכלב, אשר קובע כי בתביעה על נזקים שנגרמו מתקיפת כלב יועבר נטל הראיה על בעליו של הכלב, לכלל זה קיימים מספר תנאים שהמרכזי שבהם הוא  שהכלב מועד, במאמר זה נברר האם מדובר דווקא בכלב שנשך בעבר או שמא בכלב שיש לו פוטנציאל לנשוך.

בעניין העברת נטל הראיה בנזקים מדברים מסוכנים ונמלטים, ראו מאמרנו: העברת נטל הראיה לנתבע בדברים מסוכנים ונמלטים. בעניין העברת נטל הראיה במקרה שהדבר מדבר בעד עצמו, ראו מאמרנו: העברת נטל הראיה לנתבע כשהדבר מדבר בעד עצמו.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 40 - חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה, להלן לשון ס' 40 לפקנ"ז[1]:
בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה:
(1) הנזק נגרם על ידי חיית-בר או על ידי חיה שאינה חיה שאינה חיית-בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק;
(2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה.

עוד בעניין נזקי כלב קובע סעיף 41א:
בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

לסעיף זה נוספו מספר הגנות בסעיף 41ב. 
בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה -
(1)  התגרות של הניזוק בכלב;
(2)  תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;
(3)  הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

בפס"ד קויזנהר נ' מלך[2], ביהמ"ש העליון פירש את סעיף 40 וקבע שהייתה התרשלות של הבעלים של אותם כלבים. השופטת בן פורת קבעה שהתובע צריך להוכיח 3 תנאים מצטברים לפני שהנטל עובר לצד השני:
(1)     הנתבע הוא הבעלים של החיה המזיקה (שמשפחת קויזנהר הבעלים של הכלב).
(2)     היותה של החיה מועדת לפגוע.
(3)     הנתבע ידע או שחזקה עליו שידע שהחיה מועדת לפגוע.

לא הייתה מחלוקת שהנתבעים הם הבעלים של הכלב. לגבי המועדות הפסיקה מקלה עם הניזוקים – אין צורך להוכיח שהכלב ניסה לתקוף בעבר, די להוכיח שכל פעם שעבר אדם בסביבה הכלב היה קופץ, נובח וכו', או שהבעלים תלה שלט של "זהירות כלב נושך" - זה גם מוכיח את התנאי השלישי שהבעלים יודע שהכלב מועד לפורענות. ברגע שהוכחנו את שלושת התנאים אזי נטל הראיה עובר לצד הנתבע להוכיח שהוא לא התרשל.

בפס"ד מירון נ' ישראלי[3], דובר באישה שבאה לבקר את חברתה בבית הוריה של החברה, שהיה ברשותם כלב מסוג רוטווילר. ההורים הכניסו את הכלב לחדר מבלי לקושרו ברצועה או מחסום, לבסוף הכלב תקף את האישה והסב לה נזקי גוף, השאלה האם קיימת אחריות לאותם הנתבעים? הטענה של הנתבעים הייתה שלאותה אישה היו חתולים ובגלל הריח הכלב תקף אותה.

ביהמ"ש דחה את הטענה והשופטת נתניהו קבעה שהבעלים ידעו שהכלב מסוכן כי היה תלוי שלט בכניסה לחצר  "זהירות כלב נושך" ולכן נטל הראיה הועבר לנתבעים.
 

סיכום

לסיכום, בעניין סעיף 40 לפקנ"ז[4],  העוסק בחריג לכלל של המוציא מחבירו עליו הראיה ומעביר את נטל הראיה לנתבע בנזקי כלב, התנאי בסעיף אשר דורש שהכלב יהיה מועד כדי להעביר את נטל הראיה, אין הכוונה מועד כפשוטו – שהוא נשך בעבר, אלא אף אם הבעלים תלו שלט "זהירות כלב נושך" הווי אומר שמדובר בכלב מועד. לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו לשם קבלת חוות דעת מקדימה, מומלץ להתייעץ עם עורך דין הבקיא בתחום.
 

נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.