משרד עו''ד - מיכאל חוואי - חובת הנמקה החלטות משרד הפנים

חובת הנמקה בהחלטות משרד הפנים

מבוא

מושכלות יסוד הם, כי ככלל, החלטה המתקבלת במשפט המנהלי חייבת להיות מלווה בהנמקה[1]. יחד עם זאת, בהחלטות המתקבלות לפי חוק הכניסה לישראל, ע"י שר הפנים ואו ע"י מי שפועל על-פי העברת סמכויות מהשר, אינן מחויבות בהנמקה. האומנם? הייתכן כי שר הפנים יכול לקבל החלטות משולחות רסן? במאמר זה נברר את העניין.
בעניין שיקול דעתו של שר הפנים בענייני חוק הכניסה לישראל ראה מאמרנו: שיקול דעתו של שר הפנים.

המסגרת הנורמטיבית

מושכלות יסוד הם, כי ככלל, החלטה המתקבלת במשפט המנהלי חייבת להיות מלווה בהנמקה[2]. יחד עם זאת, בהחלטות המתקבלות לפי חוק הכניסה לישראל, ע"י שר הפנים ואו ע"י מי שפועל על-פי העברת סמכויות מהשר, אינן מחויבות בהנמקה.

חריג זה נקבע בסעיף 9 (ב) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות)[3], לפיו:

9. חוק זה לא יחול - ... (ב) על החלטות שר הפנים או מי שהועברו אליו סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, למעט החלטה על ביטול רשיון ישיבה של מי ששוהה בישראל כדין.

כאמור, לכלל המחייב הנמקה במתן החלטה קיים חריג להחלטות המתקבלות מכוח חוק הכניסה לישראל, לפיו אין חובה על שר הפנים או מי מטעמו לנמק את החלטותיו המתקבלות מכוח חוק הכניסה לישראל. עם זאת, קיים חריג לחריג, בהחלטות על ביטול רשיון ישיבה של מי ששוהה כדין בישראל.

נמצינו למדים, כי מתן החלטה באי נתינת רישיון ישיבה או באי חידוש רישיון ישיבה לא מחויבת הנמקה, אולם משניתן רישיון ישיבה, לא ניתן לבטלו ללא הנמקה לפי חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות)[4].

למרות זאת, בית-המשפט העליון בבג"ץ 3403/97 ורה אנקין נ' משרד הפנים[5], פסק: על אף הפטור שניתן לשר הפנים מהחובה לנמק את החלטותיו לעניין מתן רישיון לפי חוק הכניסה לישראל, שיקול-דעתו של השר לעניין חוק זה, נתון לביקורתו של בית-המשפט כשיקול-דעתה של כל רשות אחרת.

פסיקה זו מתיישבת עם דבריו הנכוחים של כבוד השופט חשין בבג"ץ 758/88, 431/89, 2901/90 ר' קנדל ואח' נ' שר הפנים[6], באומרו כי: "היקף שיקול הדעת לעצמו וחובת ההנמקה לעצמה"[7], הוסיף וציין כי שיקול-דעתו של שר הפנים "אינו מוחלט כל עיקר, והרי מניין עילות הביקורת עליו כמניין עילות הביקורת על שיקול-דעת אחר..."[8].

ראו גם דברי השופט ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים ואח' [4], בעמ' 434:

"בתשובתה מציינת באת-כוח המשיב, כי שיקול-דעתו של המשיב הוא מוחלט, ואף אינו טעון הנמקה...
סמכותו של שר הפנים להורות על גירושו של אדם, המצוי בישראל בלא רישיון ישיבה, רחבה היא. עם זאת, אין זו סמכות ללא גבול. ככל סמכות שלטונית, חייבת היא לפעול במסגרת מטרות החוק המסמיך. השיקולים הכלליים הפוסלים כל שיקול-דעת מינהלי, פוסלים גם את שיקול-דעתו של שר הפנים לעניין גירושו של אדם מישראל (בג"ץ 100/85, 136, 137)".

סיכום

נמצינו למדים, על אף הפטור שניתן לשר הפנים מהחובה לנמק את החלטותיו לעניין מתן רישיון לפי חוק הכניסה לישראל, שיקול-דעתו של השר לעניין חוק זה, נתון לביקורתו של בית-המשפט כשיקול-דעתה של כל רשות אחרת. ובכל מקרה, משניתן רישיון ישיבה, לא ניתן לבטלו ללא הנמקה[9].

יחד עם זאת, לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו, יש להיוועץ בעורך דין מומחה בתחום אזרחות ואשרות בישראל בעל ניסיון בתחום, לשם קבלת חוות דעת מקצועית.

נכתב ע"י מיכאל חוואי

[1] ראה: סעיף 1 ו-2 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958.

[2] ראה: סעיף 1 ו-2 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958.

[3] ס' 9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958

[4] ראה: סעיף 1 ו-2 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958

[5] בגץ 3403/97 ורה אנקין נ' משרד הפנים [7 עמ'] , נא (4) 522

[6] בג"ץ 758/88, 431/89, 2901/90 ר' קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505.

[7] שם, בעמ' 525

[8] שם, בעמ' 528

[9] ראה: סעיף 1 ו-2 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958.

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.