מרכז עזריאלי, מגדל משולש, קומה 28, דרך בגין 132, תל-אביב
Azrieli Center, Triangle Tower, 28th floor, Derech Begin 132, Tel Aviv
_______________________________
טל: 03-6963502 Tel: במקרים דחופים: 054-2237766 פקס: 03-6966151 Fax:
אימייל: E-mail: viph120@gmail.com
| | דף הבית >> מנהלי וחוקתי >> עתירות מנהליות >> מתי אפשר לעתור לבג"ץ |
עתירות לבגץ
מבוא
סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) משתרעת על כל גוף מבוקר הממלא 'תפקיד ציבורי' ו'על-פי חוק'. יחד עם זאת, המחוקק הציב גבולות לסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, והיא אינה משתרעת על כל מי שנשמת 'תפקיד ציבורי' באפו או לבוש 'תפקיד על פי חוק' כסותו.
התפקיד שהטיל המחוקק על בית המשפט הגבוה לצדק, הוא ביקורת הפעילות השלטונית, יחד עם זאת, לא כל ביקורת פעילות שלטונית ולא כל תקיפת החלטה שלטונית תוגש בפני בית המשפט הגבוה לצדק.
במאמר זה נחקור את השאלות הבאות: מהו היקף סמכותו של בית המשפט האזרחי בעילות הנובעות מפגם שנפל במכרז שהמדינה פירסמה? מה היחס בין סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק בעניינים אלה לבין סמכותו של בית המשפט האזרחי? עוד על עתירות לבג"ץ ראו מאמרנו: "עתירה לבגץ כשיש סעד חלופי".
המסגרת הנורמטיבית
ראשית, נקדים ונאמר כי לא כל ביקורת פעילות שלטונית ולא כל תקיפת החלטה שלטונית תוגש בפני בית המשפט הגבוה לצדק, אלא רק עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינה התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות תוגש לבית המשפט הגבוה לצדק.
ברם, הנושאים שעניינן תקיפת החלטות של רשויות שלטוניות המנויים בתוספת הראשונה לחוק בית משפט לעניינים מנהליים, דינן שיוגשו לבית משפט לעניינים מנהליים. לרשימת ההחלטות אשר בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים, ראו מאמרנו: 'עתירות מנהליות כנגד החלטות רשויות שלטוניות'.
סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק
סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק קבועה בסעיפים 15(ג) ו-(ד) לחוק-יסוד: השפיטה להלן - חוק היסוד), וזו לשונם:
"(ג) בית המשפט העליון ישב גם כבית גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.
(ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן(ג), מוסמך בית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק -
......
(2) לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין. לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין......;"
על-פי האמור בסעיף 15(ג) הנ"ל, שניים הם התנאים לסמכות שיפוטו של בית המשפט הגבוה לצדק במסגרת הוראות סעיף זה: האחד - שבית המשפט רואה צורך לתת בנושא העתירה סעד למען הצדק; והתנאי השני - שנושא הדיון אינו בסמכותו של בית-משפט אחר. שני התנאים מצטברים, ובהיעדר אחד מהם לא ייזקק בית-משפט הגבוה לצדק לדון בעתירה[1].
יחד עם זאת, המחוקק הציב גבולות לסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, והיא אינה משתרעת על כל מי שנשמת 'תפקיד ציבורי' באפו או לבוש 'תפקיד על פי חוק' כסותו. וכבר עמד על כך הנשיא המנוח י' כהן:
"...אם נגיד שעל הבג"צ להטיל את פיקוחו על כל גוף הממלא תפקיד ציבורי, תהא צורת ארגונו איזו שתהי, לא תהיה סיבה שלא להטיל פיקוח זה על גופים הממלאים תפקידים ציבוריים שונים, גם אם גופים אלה אינם בשליטת הרשות המבצעת, כגון הסוכנות היהודית, מוסדות להשכלה גבוהה, קופת חולים, שירותי תחבורה ציבורית ועוד.
שאלה אחרת הצריכה עיון היא - אם בית-משפט זה יוכל לעמוד במשימה של פיקוח על כל מי שממלא תפקיד ציבורי, ואם לא תהיה כאן דוגמה של תפישת מרובה, על כל התוצאות השליליות שבה"[2].
סמכות בג"ץ בסכסוך בין האזרח למדינה
מזה שנים מכריע בית המשפט הגבוה לצדק בסכסוכים בין הפרט לבין המדינה, שעניינם מכרזים של המדינה. "ענייני מכרזים היו מאז ומתמיד לחם חוקנו"[3]. על סמכותו של בית-משפט הגבוה לצדק עמד השופט ברנזון[4], בציינו:
"יהא טיבה של הפעילות בעניני הפרדסים אשר יהא, הרי הענין האמיתי המשמש את נשוא הדיון שלפנינו הוא המכרז ואופן הטיפול בו. זהו שלב מוקדם לעשיית-חוזה למסירת העבודה הכלולה במכרז, ושלב זה ודאי שמקומו בשטח המשפט הציבורי. רק אם וכאשר ייעשה חוזה בעקבות המכרז עם המציע שזכה בו, יעברו יחסים חדשים אלה אל שטח המשפט הפרטי...".
לבית המשפט הגבוה לצדק יש לו סמכות לדון בענייני מכרזים שהשלטון צד להם. סמכות מקבילה נתונה גם לבית המשפט המחוזי וגם לבית-משפט השלום, לפי העניין. עקרונית, כוח הבחירה נתון ליוזם ההליך. ירצה, יפנה לבית המשפט הגבוה לצדק; ירצה, יפנה לבית המשפט האזרחי.
דא עקא, שלבית המשפט הגבוה לצדק שיקול-דעת אם להפעיל את סמכות שיפוטו אם לאו. שיקול-דעת מקורו ההיסטורי בצווים הפררוגטיביים - הביאס קורפוס, מנדמוס, צרטריורי - אשר בית המשפט הגבוה לצדק מוסמך להעניקם. צווים אלה העניקו מאז ומעולם שיקול-דעת לבית המשפט אשר הוציאם. כך באנגליה, כך בארץ-ישראל בתקופת המנדט וכך בפסיקתו של בית-משפט זה מאז ומתמיד[5]; עמד על כך פרופ' זמיר בציינו:
"לבג"צ יש שיקול דעת רחב, אשר מקורו בימים הראשונים של הצווים הפררוגטיביים. צווים אלה, כאמור, אומצו על-ידי בית-המשפט באנגליה כסעדים בלתי רגילים (ordinary remedies-extra), כשנתברר כי הסעדים הרגילים של המשפט המקובל ודיני היושר אינם מתאימים לפיקוח על המינהל הציבורי. כסעדים בלתי-רגילים נועדו הצווים להפעלה רק באותם מקרים בהם לא היתה תחולה או לא היה זה ראוי להסתפק בסעדים הרגילים. לכן מלכתחילה רשאי היה בית המשפט לדחות בקשה לצו פררוגטיבי, אפילו כאשר הוכיח האזרח כי המעשה המינהלי שפגע בו היה בלתי-חוקי. שיקול דעת זה של בית המשפט, במידה מצומצמת יותר ובצורה מגובשת יותר, נשאר כחלק של הסמכות לתת צווים פררוגטיביים, הן אצל בית המשפט באנגליה והן אצל בג"צ"[6].
העקרונות המנחים את בג"ץ בהפעלת שיקול דעת לסעד חלופי
במסגרתו של שיקול-דעת זה פותחו במשך השנים מספר עקרונות, המנחים את בית המשפט הגבוה לצדק בשימוש שהוא עושה בשיקול-דעתו. בין עקרונות אלה ניתן להזכיר - בלא למצות - את עקרון השיהוי, עקרון הידיים הנקיות, עקרון זכות העמידה, עקרון יעילות הסעד ועקרון הסעד החלופי.
על-פי עקרון הסעד החלופי, ישקול בית המשפט הגבוה לצדק אם להעניק צו מהצווים שהוא מוסמך להעניק, מקום שעומד לעותר סעד חלופי. סעד חלופי זה יכול שיהא במסגרת אחת מרשויות הרשות המבצעת, כגון רשות גבוהה יותר, ועדת ערר וכיוצא בהן רשויות שלטון, הפועלות - מבחינה ארגונית - במסגרת הרשות המבצעת עצמה.
סעד חלופי זה יכול שיהא בסמכות בית-משפט הפועל במסגרת הארגונית של הרשות השופטת עצמה. עמד על כך השופט ברנזון[7]:
"ברור שאילו הובאה קובלנה כזאת בפני בית-המשפט הגבוה לצדק נגד העירייה וועדותיה, היה בית-המשפט מוסמך להיזקק לקובלנה והיה יכול לחייבן לפעול בהתאם לחוק או להימנע מלפעול בניגוד לחוק. אך סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק לפי סעיף 7לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, אינה סמכות ייחודית. אלא מה? הוא לא ישתמש בה ולא ידון בענין שהוא בסמכותו של בית-משפט או של בית-דין אחר".
סיכום
לסיכום, לא כל תקיפת החלטה שלטונית תוגש לבג"ץ, אלא רק החלטה שלטונית שאינה מנויה בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, שהמכנה המשותף שלהם הוא עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינה התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות תוגש לבית המשפט הגבוה לצדק.
אולם, הנושאים המנויים בתוספת הראשונה לחוק בית משפט לעניינים מנהליים, עליהם להיות מוגשים לבית משפט לעניינים מנהליים. לרשימת ההחלטות אשר בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים, ראו מאמרנו: 'עתירות מנהליות כנגד החלטות רשויות שלטוניות'.
ראוי לציין, כי כדי לקבל הערכה בדבר סיכויי העתירה ולזהות הערכאה אשר בפניה תוגש העתירה, ראוי להיוועץ עם עורך דין בעל ניסיון בתחום, ובעל ידע נרחב בתביעות מסוג זה.
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
[1] ראה, בין היתר: בג"צ 160/72 אחים שרבט, חב' לבנין בע"מ נ' האגודה למען הזקן באזורי העמקים ואח', פ"ד כז (1) 620, בעמ' 626; בג"צ 126/84 גלבוע ואח' נ' מפעל הפיס ואח', פ"ד לט (4) 68, בעמ' 71.
[2] בג"צ 187/71 "רמט" בע"מ נ' החב' לשיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ואח', בעמ' 127
[3] בג"צ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הביטחון, מדינת ישראל ואח’, פ"ד לד (3) 706.
[4] בג"צ 292/61 בית אריזה רחובות בע"מ ואח' נ' שר-החקלאות ואח’, פ"ד טז 20, בעמ' 30,
[5] ראה י' זמיר, "סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (י"ל מאגנס, ג' טדסקי עורך, תשכ"ד) 225
[6] י' זמיר, "על הצדק בבית המשפט הגבוה לצדק" הפרקליט כו (תש"ל) 212
[7] ע"א 436/62 עיריית רמת-גן נ' תיק, פ"ד יז 1.262, בעמ' 1266
אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
|  | |
|
|
|
