ספר "סוגיות במשפט האזרחי" כולל בתוכו 25 סוגיות (מאמרים), אודות נושאים שונים, מרביתם עוסקים בסוגיות שאינן שכיחות או שהמידע עליהם מצומצם. הסוגיות נכתבו תוך מחקר מעמיק בחיפוש אחר מרבית פסקי הדין והספרות העוסקים בסוגיה.

מובהר, כי מטרת הספר או הסוגיות שבו נועדו להעשיר לקורא את הידע בתחום, אך אין כל אחריות על עדכון החקיקה והפסיקה ואין לראות בו משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית או כל קביעה משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין כלשהו יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא וקונקרטי. עוד מובהר, כי אין ברכישת הספר או חלקים ממנו כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.

נושא המאמר: פסק דין על דרך הפשרה

עמודים: 42

תוכן:

בית-משפט הדן שלא על דרך הפשרה, חזקה עליו שהוא פוסק בראש ובראשונה על-פי הדין שהוא מיישם על העניין שלפניו. עם זאת, אין הוא מנוע מלהביא בחשבון שיקוליו – אם הדין אינו מציב גבולות לכך – גם שיקולים ראויים אחרים, שהם, בעיקר, שיקולים אנושיים ומוסריים העולים מתוך הנסיבות המיוחדות של העניין ושל המתדיינים. במילים אחרות, שיקול-דעתו מבוסס הן על הדין והן על אותם שיקולים, כאשר הבכורה היא, כמובן, לשיקולי הדין.

ההסדר הקבוע בסעיף 79א (א) לחוק, לפיו: בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה. נועד "להחיש את פתרון הסכסוך מחד, ולהקל מעומס התדיינויות שבבתי המשפט מאידך".

ראשית אחקור, האם בימ"ש מוגבל בפסק דינו שניתן על דרך הפשרה, לפסוק אך בפשרה בין בעלי הדין, או שמא אף רשאי הוא לפסוק ע"פ הדין המהותי? האם פסיקתו על דרך הפשרה מחייבת לחלוק את פערי מחלוקתם של הצדדים לחצי ולהכריע באמצע, או שמא רשאי הוא לקבוע כי רק צד אחד יזכה בתביעה?

שנית, העילות להתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל ובית המשפט יטה להתערב בפסק דין של פשרה אך ורק במקרים בולטים וקיצוניים.

לפיכך, השאלה המרכזית שאותה אלבן, מהם הקריטריונים לאותם "מקרים בולטים וקיצוניים" שעליהם דיברה הפסיקה? האם גם בערעורים על גובה הנזק? או שמא רק בערעורים על עצם החבות? האם הערעורים מצומצמים רק לעניינים טכניים פרוצדוראליים או שמא אף על הכרעות מהותיות?

האם עומדת בפני ערכאה שיפוטית הדנה "בדרך של פשרה" האפשרות לפסוק גם לפי הדין המהותי, או שמא נשללת אפשרות זו מניה וביה ובכל מקרה התוצאה צריכה להיות פשרה כלשהי בין עמדות בעלי-הדין?

אפילו תאמר שקיימת אפשרות לפסוק על-פי הדין בדרך-כלל, אפשרות זאת לא קיימת כאשר התוצאה על-פי הדין היא שבעל-דין אחד יצא כש"מלוא תאוותו בידיו", ואילו בעל-הדין שכנגד יצא ו"ידיו על ראשו". במילים אחרות, האם בפסק-דין על דרך הפשרה לא ייתכן שתתקבל התביעה כולה או שתידחה התביעה כולה?

זאת ועוד, האם רשאי בית-משפט שבעלי-הדין הסכימו כי יפסוק בעניין שלפניו "בדרך של פשרה", לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], לפסוק על-פי הדין המהותי בלבד, ולא להביא בחשבון שיקוליו, גם שיקולים אחרים, שאינם מן הדין.

בנוסף אחקור, האם בימ"ש צריך לנמק את פסק דינו שניתן על דרך הפשרה? והאם לנימוקו ישנה השלכה על האפשרות לערער? זאת ועוד, האם בית-משפט המכריע במחלוקת "על דרך הפשרה" רשאי לפסוק על-פי הדין, גם אם משמעות הדבר היא קבלת התביעה כולה או דחייתה, או שמא הפסק צריך להיות פשרה כלשהי בין עמדות בעלי-הדין?

ומעניין לעניין, אחקור גם את האפשרות לבטל פסק-דין שניתן כאשר העילה היא מחמת פגם בכריתה או בשל הפרתו על-ידי הצד השני, או כאשר העילה היא אכיפת החוזה עקב ביטולו על ידי הצד שכנגד.

קטע לדוגמא: