מרכז עזריאלי, מגדל משולש, קומה 28, דרך בגין 132, תל-אביב
Azrieli Center, Triangle Tower, 28th floor, Derech Begin 132, Tel Aviv
_______________________________
טל: 03-6963502 Tel: במקרים דחופים: 054-2237766 פקס: 03-6966151 Fax:
אימייל: E-mail: viph120@gmail.com
| | דף הבית >> סוגיות משפטיות >> ההבדל בין אבעית עצה לאבעית פסק |
ההבדל בין אבעיית עצה לאבעיית פסק
מבוא
סמכותו של בורר לפנות לבית-המשפט בשאלה משפטית בדרך של אבעיה קבועה בסעיף טז לתוספת לחוק הבוררות. שני סוגי אבעיה הם: אחד, שאלת משפט שנתעוררה במהלך הבוררות והיא המכונה ״בעיית עצה״. השני, שאלת משפט שפסק הבוררות תולה עצמו בה, והפסק בשלמותו ועמו השאלה מובאים לבית המשפט לחוות-דעתו והיא המכונה ״אבעיית פסק״[1].
אבעיית עצה היא אבעיה שמגיש בורר לביהמ"ש תוך כדי ניהול הבוררות, על מנת שייעץ לו בדבר כלשהו הנמצא בבירור בפניו. בדרך כלל, אבעיית עצה תהיה בקשר להיקף סמכותו של הבורר, הן מבחינת הנושאים שבמחלוקת והן מבחינת האנשים המעורבים בסכסוך[2].
ואילו אבעיית פסק מוגדרת במקרה שבורר מנסח את פסקו בצורת אבעיית פסק, פוסק בכל השאלות העובדתיות, כשהוא משאיר לביהמ"ש את ההכרעה בשאלה המשפטית. כך, למשל, יכול בורר לפסוק בשאלת גובה הפיצויים המגיעים בגין הפרת חוזה - בהשאירו לביהמ"ש את ההכרעה בשאלה אם החוזה היה חוקי או בלתי חוקי. משפתור ביהמ"ש את השאלה - בין לכאן ובין לכאן - יושלם בכך פסק הבורר ויימצא עונה על כל הנקודות שבמחלוקת[3].
אבעיית עצה נבדלת מאבעיית פסק בכך שכל מהותה של הראשונה היא בקשת הדרכה משפטית מבית המשפט בשאלה המתעוררת במהלך הבוררות. משנסתיימו הליכי הבוררות במתן פסק סופי והבורר סיים את תפקידו, אין עוד מקום להצגת אבעיית עצה. הגשת אבעיה, בין אבעיית עצה ובין אבעיית פסק, מסורה עכשיו לשיקול-דעתו של הבורר[4]. במאמר זה נלבן ונברר את ההבדלים שבין אבעיית עצה לבין אבעיית פסק. על מונח אבעיה, ראו מאמרנו: "אבעיה".
המסגרת הנורמטיבית
אבעיית פסק
בורר שמנסח את פסקו בצורת בעיית פסק, פוסק בכל השאלות העובדתיות, כשהוא משאיר לבית המשפט את ההכרעה בשאלה המשפטית. כך, לדוגמה, יכול בורר לפסוק בשאלת גובה הפיצויים המגיעים בגין הפרת חוזה, בהשאירו לבית המשפט את ההכרעה בשאלה אם החוזה היה חוקי או בלתי חוקי. משיפתור בית המשפט את השאלה — בין לכאן ובין לכאן — יושלם בכך פסק הבורר ויימצא עונה על כל השאלות שבמחלוקת[5].
אבעיית עצה
אבעיה עצה היא בעיה שמגיש בורר לבית המשפט, תוך כדי ניהול הבוררות, על מנת שייעץ לו בנושא כלשהו הנמצא בבירור לפניו. בדרך כלל, בעיית עצה תתייחס להיקף סמכותו של הבורר, בין מבחינת הנושאים שבמחלוקת ובין מבחינת מיהות בעלי הדין המעורבים בסכסוך.
בעלי הדין רשאים להסכים שלא תוגש אבעיית עצה במהלך הבוררות, אולם, בשל מהותה ומטרותיה, אין הם רשאים להסכים שתוגש אבעיית עצה בעניין המתייחס להמשך הליכי הבוררות לאחר שאלה כבר תמו והבורר סיים את תפקידו. זאת, להבדיל, אולי, מעניינים שבהם מוסמך הבורר, על-פי חוק הבוררות, לתת החלטה לאחר שנתן פסק סופי[6].
ההבדל בין בעיית עצה לבעיית פסק
עיקר ההבדל בין ״אבעיית עצה״ לבין ״אבעיית פסק״ נעוץ בשאלת הביקורת על חוות-דעתו של בית המשפט: אם ניתנת חוות הדעת לביקורתו של בית המשפט שלערעור, אם לאו. אין חולקין כי חוות-דעת ב״אבעיית פסק״ ניתנת לביקורתו של בית-משפט שלערעור (על דרך של בקשה למתן רשות ערעור), והשאלה הנשאלת היא אם ניתן ליישם אותו דין גם לבעיית עצה[7].
סמכותו של בורר לפנות לבית-המשפט בשאלה משפטית בדרך של אבעיה קבועה בסעיף טז לתוספת לחוק הבוררות[8], (להלן: "החוק" או "חוק הבוררות"). וכך מורה אותנו סעיף טז לחוק הבוררות:
טז. הבורר רשאי להביא שאלה משפטית המתעוררת במהלך הבוררות או את פסק הבוררות, כולו או מקצתו, לפני בית המשפט בדרך אבעיה לשם מתן חוות-דעת.
עיון בהוראת-חוק זו מלמדנו כי בורר מוסמך לפנות לבית-משפט - בדרך של "אבעיה" - בבקשה כי יחווה דעתו בשאלה משפטית שנתעוררה, וכי שני סוגי אבעיה הם:
-
שאלת משפט שנתעוררה במהלך הבוררות והיא המכונה "בעיית עצה".
-
שאלת משפט שפסק הבוררות תולה עצמו בה, והפסק בשלמותו ועימו השאלה מובאים לבית-המשפט לחוות-דעתו ("בעיית פסק").
נציין עוד כי הבחנה זו שבין "בעיית עצה" לבין "בעיית פסק" ירשנוה מפקודת הבוררות שקדמה לחוק הבוררות, ומקורה במשפט האנגלי המבחין בין consultative case (בעיית עצה) לבין award case (בעיית פסק)[9].
ההבדל הוא משמעותי, שכן אבעיית פסק, כגון זו שבסעיף 8(1)(ב) של פקודת הבוררות או חלקו השני של סעיף טז לתוספת של חוק הבוררות, מופנית לבית המשפט רק לאחר שהבורר גמר את מלאכתו והוא מפנה את השאלה המשפטית לבית המשפט, על-מנת שתוכרע לאור קביעותיו. ההחלטה הסופית היא של בית המשפט ולא של הבורר.
לעומת זאת, באבעיית עצה, כגון זו שבסעיף 8(2) של הפקודה וחלקו הראשון של סעיף טז של התוספת לחוק, השאלה המשפטית מופנית לבית המשפט במהלך הבוררות, כאשר הבורר עדיין תפוש בתפקידו, וחוות-דעתו של בית המשפט, כשהיא מאומצת על-ידי הבורר, מהווה חלק מפסק הבורר.
האם בעיית עצה ניתנת לערעור כמו בעיית פסק?
עיקר ההבדל בין "בעיית עצה" לבין "בעיית פסק", הוא בשאלת הביקורת על חוות-דעתו של בית-המשפט: האם ניתנת חוות-הדעת לביקורתו של בית-המשפט שלערעור, אם לאו? הכל מסכימים כי חוות דעת ב"בעיית פסק" ניתנת לביקורתו של בית-משפט שלערעור (על דרך של בקשה למתן רשות ערעור), והשאלה הנשאלת היא אם נגזור אותו דין גם לבעיית עצה. וזו היא למעשה שאלת המחקר בעבודה זו.
מצד אחד ניתן לטעון, כי חוות-דעתו של בית-המשפט המחוזי אינה ניתנת כלל לביקורת בית משפט העליון - כי בית משפט העליון נעדר סמכות לדון בבקשה למתן רשות ערעור וממילא אף בערעור. אישוש טענה זו ניתן למצוא בפסק-הדין שניתן בר"ע 279/082 מנהל המכס נ' פאהמה ג'ועבה[10], באותו עניין בית-המשפט חיווה דעתו לטובתו של החייב במס, ומנהל מס ערך מוסף ביקש רשות מבית-המשפט העליון כי יותַן לו לערער על אותה חוות-דעת. וכאן נתעוררה שאלה אם חוות-דעתו של בית-המשפט המחוזי בשאלה המשפטית שהביאה לפניו הוועדה ניתנת לביקורתו של בית-המשפט העליון, בין בזכות בין ברשות.
בית-המשפט העליון קבע ברוב דעות (השופטת נתניהו והשופט שינבוים, בניגוד לדעתו של השופט ברק), כי חוות-דעת מעין-זו אינה ניתנת כלל לערעור, לא בזכות ולא ברשות, שכן אין היא מהווה החלטה שיפוטית אלא חוות-דעת מייעצת שאין לה כוח מחייב כלפי בעלי-הדין. בדרכו למסקנה זו הישווה בית-המשפט בין חוות-דעתו של בית המשפט המחוזי בשאלה שהביאה לפניו הוועדה לבין חוות-דעת בשאלה משפטית המתעוררת במהלך בוררות לעת שבורר מעלה לפני בית-משפט, בדרך של אבעיה, בקשה לחוות דעת (בעיית עצה).
לעניין זה הסתמך בית-המשפט על פסק-דין אנגלי שניתן בפרשת In re Knight and The Tabernacle Permanent Building Society [1892] 2 Q.B. 613, בו נקבע כי חוות דעת מעין זו הניתנת במהלכה של בוררות אינה ניתנת לערעור, שכן אין היא מהווה החלטה אלא עצה בלבד, ואין ערעור על עצה אלא על החלטה או על פסק-דין בלבד.
שלא כבעיית פסק היא בעיית עצה. בעיית עצה היא שאלה משפטית המופנית לבית-המשפט במהלך הבוררות, וחוות-הדעת של בית-המשפט תהפוך למחייבת רק משתאומץ על-ידי הבורר ותהפוך להיותה חלק מפסק הבוררות. אפשר אף כי בסופו של דבר לא תשפיע חוות-דעתו של בית-המשפט על גורל הבוררות, שכן החלטות שיחליט הבורר במהלך ניהול הבוררות יהפכו את השאלה שהופנתה לבית-המשפט לשאלה בלתי-רלוונטית.
עד כאן - חוות-דעת הרוב. אולם השופט ברק בדעת מיעוט סבר, כי חוות-דעתו של בית-המשפט בבעיית עצה כוחה כוח הוא של החלטה, והחלטה זו מחייבת את הוועדה לקבילות פנקסים. השופט ברק אף הוסיף והביע דעתו כי גם בורר המבקש מבית המשפט חוות דעת במהלך הבוררות חייב כמסתבר לפעול על-פי אותה חוות דעת.
יצוין כי זו היתה דעתו של השופט ברק בדעת מיעוט בפרשת ג'ועבה[11]; וזו דעתה של ד"ר אוטולנגי[12], מגיעה למסקנה, כי אצלנו ניתן לערער ברשות על החלטת בית המשפט המחוזי באבעיית עצה.
לסיכום מונה השופט חשין שני נימוקים, האחד כי בורר הפונה לבית-המשפט בשאלה משפטית במהלך ניהולה של הבוררות, חוות-דעתו של בית-המשפט כוחה הוא כוח של החלטה מחייבת ואין הבורר יכול לסטות ממנה[13]. המדובר הוא בחוות-דעת של בית-משפט מוסמך, ובית-משפט - מעיקרו - לא נועד למתן עצות והדרכות לבוררים או בכלל.
נימוק נוסף להכרה באפשרות הערעור על חוות-דעת של בית-המשפט בבעיית עצה נעוץ בשיקולי יעילות הדיון, שכן תקיפת חוות-הדעת רק במסגרת תקיפת פסק הבוררות תביא לסירבול ההליכים, לקיומם של הליכי-סרק מיותרים ולביזבוז זמנם של הבורר ושל בעלי-הדין[14].
מכיוון שחוות-דעתו של בית-המשפט בבעיית עצה מהווה החלטה שיפוטית מחייבת, נסללת ממילא הדרך להביא החלטה זו לביקורת בית-המשפט שלערעור.
שני מקורות משפטיים לאפשרות הערעור (ברשות):
המקור האחד - סעיף 38 לחוק הבוררות[15], אותו יש לפרש כך שהביטוי "החלטה של בית-משפט לפי חוק זה" פורש עצמו על כל החלטה של בית-משפט בענייני בוררות, גם אם אין היא החלטה הנזכרת במפורש בגוף החוק (או בתוספת שלחוק) וגם אם התיאור "חוות-דעת" קוֹרָא עליה.
המקור השני - הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי-המשפט[16].
סיכום
לכן לסיכומם של דברים, באשר לשאלה, האם ניתן לערער על חוות דעת בית-משפט בכל "אבעיה" בכלל וב"בעיית עצה" בפרט? הכל מסכימים כי חוות דעת ב"בעיית פסק" ניתנת לביקורתו של בית-משפט שלערעור, והשאלה הנשאלת היא אם נגזור אותו דין גם לבעיית עצה?
התשובה לכך היא נתונה למחלוקת בין השופט מ' חשין בפרשת מכבי נתניה[17] המצדד כי ניתן לערער ומנגד השופטת נתניהו בפרשת ג'ועבה[18] מצדדת בגישה שלא ניתן לערער. יחד עם זאת, ראוי לציין, כי לשם בחינת כל מקרה ומקרה לגופו ראוי להיוועץ בעורך דין מומחה בעל ניסיון בתחום.
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
מאמר זה הינו תמצות המאמר המלא המופיע בספר "סוגיות במשפט האזרחי", למידע נוסף ולצפייה ברשימת המקורות המלאה אודות נושא זה, ניתן לרכוש את המאמר הדיגיטלי במלואו, לרכישה לחץ כאן.
[1] ס' אוטולנגי, הבוררות - דין ונוהל (דע-פורט, מהדורה 3, תשנ"א) (להלן: "אוטולנגי"), בפרק הדן במתן חוות-דעת באבעיה, ובמיוחד בעמ' 322- 325.
[4] ראה לעניין זה גם ספרו של השופט ד"ר י' זוסמן, דיני בוררות (חוקי מדינת ישראל, תשכ"ב) סעיפים 112-113.
[6] ע״א 177/83 סב״מ - שיטות בניה נ׳ קבוץ גליל ים, פ״ד לח (4) 718 (1985).
[7] ר"ע 279/82 מנהל המכס נ' פאהמה ג'ועבה, לז (4) 542 (1983) (להלן: "עניין ג'ועבה").
[8] לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968.
[9] ראו עוד: עניין קאופמן, לעיל, 1170, 1176.
[10] עניין ג'ועבה, לעיל .
[11] אוטולנגי, לעיל, עמ' 557-556.
[12] אוטולנגי, לעיל, עמ' 217.
[13] עניין מכבי נתניה, לעיל.
[15] סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968.
[16] סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
[17] עניין מכבי נתניה, לעיל.
[18] בר"ע 279/082 מנהל המכס נ' פאהמה ג'ועבה, פ"ד לז (4) 542
אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
|  | |
|
|
|
