מרכז עזריאלי, מגדל משולש, קומה 28, דרך בגין 132, תל-אביב
Azrieli Center, Triangle Tower, 28th floor, Derech Begin 132, Tel Aviv
_______________________________
טל: 03-6963502 Tel: במקרים דחופים: 054-2237766 פקס: 03-6966151 Fax:
אימייל: E-mail: viph120@gmail.com
| | דף הבית >> אזרחי מסחרי >> מתי בימ"ש פוסק החזר שכר טרחת עו"ד |
זכיתם במשפט? מתי בימ"ש יפסוק לכם החזר שכר טרחת עו"ד?
מבוא
לא אחת, לקוחות הפוקדים את משרדי, שוטחים בפני את השאלה הבאה: 'בהנחה ואני יזכה בדין האם בימ"ש יפסוק לטובתי גם את תשלום שכר טרחת עו"ד כפי ששילמתי?' שאלה זו מגיעה מתוך דאגה בעיקר לתשלום שכ"ט עו"ד שלעיתים משתווה הוא לסכום התביעה. ומשכך, עולה החשש האם כדאי להוציא שכר טרחה שלעיתים משתווה הוא אף לסכום התביעה?
הדין החל בישראל מימים ימימה הוא כי באופן עקרוני המפסיד הוא שנושא בהוצאות המשפט של הזוכה בדין[1]. זהו הכלל המוכר כ"הוצאות לפי התוצאות"[2]. כלל זה מגלה, כי העיקרון הקובע חיוב בעל הדין שהפסיד בדינו לשאת בהוצאות הזוכה, אין בהכרח משום קביעה באשר לשיעורן של הוצאות אלה.
השאלה, כאשר בעל דין פותח בהליך בבית המשפט וההליך נסתיים בקביעה כי בעל הדין האחד יחוב בהוצאותיו של בעל הדין האחר, מהו שיעורן של הוצאות אלו ושכר הטרחה שיפסקו? כלום זכאי בעל דין לשיפוי מלא בגין כל הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם לפרקליטו ("הוצאות ריאליות"), כלומר הוצאות שהוצאו על ידי בעל הדין בפועל (או שהתחייב להוציאן), או שמא אמת מידה אחרת, כגון הוצאות סבירות או הוצאות מינימאליות.
שאלה נוספת שנלבן במאמר זה, מהם העקרונות המנחים את שיקול דעתו של השופט היושב בדין, ומהם הנסיבות אשר ישפיעו על שיקול דעתו של היושב בדין, ומהם הנתונים אשר יתנו משקל יתר ומהם שיתנו משקל מועט לקביעת שיעור ההוצאות.
מאמר זה הינו תמצות המאמר המלא המופיע בספר "סוגיות במשפט האזרחי", למידע נוסף ולצפייה ברשימת המקורות המלאה אודות נושא זה, ניתן לרכוש את המאמר הדיגיטלי במלואו, לרכישה לחץ כאן.
המסגרת הנורמטיבית
בהליכים אזרחיים, מוסדר עניין פסיקת ההוצאות - המסור בין היתר לרשם בית המשפט בסעיף 99 לחוק בתי המשפט[3] ובמספר הוראות בתקנות סדר הדין האזרחי[4] (להלן: "התקנות"), הוראות אלו חלות כעקרון גם בהליכי בג"ץ[5]. ההוראה העקרונית של פסיקת הוצאות בהליך אזרחי, קבועה בתקנה 511(א) לתקנות[6], שעל פיה:
"בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר, אם לאו".
הדין החל בישראל מימים ימימה הוא כי באופן עקרוני המפסיד הוא שנושא בהוצאות המשפט של הזוכה בדין[7]. זהו הכלל המוכר כ"הוצאות לפי התוצאות"[8]. כלל זה מגלה, כי בעצם העיקרון כי חייב בעל הדין שהפסיד בדינו לשאת בהוצאות הזוכה, אין בהכרח משום קביעה באשר לשיעורן של הוצאות אלה.
הרציונאל בחיוב הוצאות משפט
ניתן להשקיף על החיוב בהוצאות משפט כחיוב נזיקי או "מעין נזיקי". עמד על רעיון זה הנשיא א' ברק, בציינו כי:
"הזכות להוצאות נתונה לזכאי מכוח דיני הנזיקין. מי שמקיים הליך נגד חברו, ובסופו של דבר מתברר כי אדם סביר לא היה מקיים הליך שכזה, מבצע כלפיו עוולה. לעיתים יתקיימו יסודותיה של עוולת הנגישה) לעיתים יתקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות (סעיף 35 ו – 36) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש])"[9].
העולה מדבריו כי, פסיקת הוצאות משפט על ידי בית המשפט נתפשת על כן כ"'קיצור דרך' דיוני, הבא לאפשר הגשמה יעילה של זכות מהותית לפיצוי"[10]. אם אכן החיוב בהוצאות הוא נזיקי בעיקרו, הרי ששיעורן צריך להיות כזה המביא להשבת המצב לקדמותו[11]. שיעור ההוצאות שיש לפסוק אפוא, בכפוף לחובת הקטנת הנזק, הנו הוצאות ריאליות כלומר הוצאות שהוצאו בפועל על ידי בעל הדין שזכה בדין.
אולם, הקושי העיקרי שבגישה זו הוא העובדה, כי במרבית המקרים לא ניתן לקבוע כי ההליך נוהל כהליך נפל בזדון ומהווה עוולה של נגישה, או שהיה אשם בניהולו עד כדי התרשלות. מעצם ההפסד בדין לא נובע כי ההליך היה מלכתחילה שגוי ובלתי מוצדק[12]. א"כ, הטלת האחריות בדיעבד תוך ייחוס האשם מלכתחילה היא בעייתית[13].
ברוב המקרים לא ניתן יהיה לקבוע כי בעצם ניהול ההליך נהג בעל הדין באופן לא סביר ולא הוגן[14], וממילא קיים קושי בחיובו בהוצאות הצד שכנגד על יסוד זה[15]. הנה כי כן, יש קושי בלתי מבוטל בנסיון לגזור את שיעור ההוצאות מן האופי הנזיקי של חיוב זה[16].
ניתן גם להשקיף על החיוב בהוצאות משפט כחיוב עונשי או "מעין עונשי". אלא שמעיון בפסיקה עולה, כי פסיקת הוצאות אינה ענישה של בעל הדין שהפסיד על כי גרר את יריבו לדין. ממילא שיעור ההוצאות שיש לפסוק אינו עונשי ואל לו לעלות על ההוצאות שהוצאו בפועל. לא בכדי נפסק בהתאם כי "חיוב בהוצאות לא נועד להעניש את הצד שהפסיד במשפטו"[17]. וכן נפסק, כי אין סמכות לבית המשפט לפסוק הוצאות עונשיות[18].
אם כן לסיכום ביניים, יש לומר כי החיוב בהוצאות אין הוא חיוב נזיקי מובהק ואין הוא חיוב עונשי, אלא הוא חיוב מיוחד באופיו. בצדק צויין כי הסמכות לחייב בעל דין בהוצאות – חיוב שהוא מכוח הדין האמור בתקנות – הנו חיוב "היברידי" בטיבו[19]. כלומר שהוא חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת של בית המשפט.
תכלית החיוב של בעל הדין בהוצאות המשפט של יריבו
ההכרעה העקרונית באשר לחבות בהוצאות המשפט מבוססת על מספר מגמות ועקרונות יסוד שיש לאזן זה עם זה:
-
העיקרון האחד: הבטחת זכות הגישה לערכאות, השאלה אם יכול בעל דין לשאת בעלות ההליך, כמו גם השאלה אם עליו לשאת בהוצאות הצד שכנגד, משליכה אפוא על זכות הגישה לערכאות ויכולת המימוש של זכות זו. יש להימנע מהרתעת יתר של בעלי הדין[20].
-
העיקרון השני: שמירה על זכות הקניין של הפרט, פסיקת הוצאות כולל בחובו ממילא גם תכליות של הגנה על זכות הקניין[21].
-
העיקרון השלישי: שוויון בין בעלי הדין, הכלל לפיו כל צד נושא בהוצאותיו פועל באופן שונה על בעלי דין בעלי יכולת כלכלית שונה[22].
-
העיקרון הרביעי: מניעת תביעות סרק, הידיעה כי בימ"ש עלול לחייב בהוצאות משפט, מהווה כמסננת לתביעות סרק, ובכך למעשה לבימ"ש נותר אך התביעות שיש בהם ממש[23].
-
העיקרון החמישי: ניהול נכון של ההליך, היא יכולה למנוע ניהול מכביד של ההליך, החל בהגשת בקשות מיותרות וכלה באופן משיכת ההליך[24].
הוצאות משפט ריאליות או סבירות?
כאשר בעל דין פותח בהליך בבית המשפט וההליך נסתיים בקביעה כי בעל הדין האחד יחוב בהוצאותיו של בעל הדין האחר. מהו שיעורן של הוצאות אלו ושכר הטרחה שיפסקו? כלום זכאי בעל דין לשיפוי מלא בגין כל הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם לפרקליטו ("הוצאות ריאליות")? או שמא זכאי הוא אך להוצאות המשפט המקובלות בגין הליך זה?
יש הטוענים[25], כי יש לפסוק את שיעור ההוצאות שהוצא בפועל ("הוצאות ריאליות"). לפי עקרון היסוד שצריך להיות כי משנקבע כי בעל דין זכה בהליך ובסעד לו עתר, חובה על הצד שכנגד לשפותו בגין ההוצאות בהן נשא לשם קבלת הסעד. וזאת ע"פ המושכלות יסוד, כי בעל דין שזכה במשפט לא ייצא בחסרון כיס מן ההתדיינות עם יריבו ומכאן שיש חובת שיפוי על מלוא שכר הטרחה ששולם. זוהי נקודת המוצא. יחד עם זאת, יש כמובן שיקול דעת לבית המשפט ורשאי הוא להתחשב בגורמים שונים לעניין שיעור ההוצאות, ובהם בין היתר המועד בו נסתיים ההליך וסבירות ההוצאות ושכר הטרחה בהתחשב בטיב העניין.
מנגד יש הטוענים[26], כי אילו יפסק שיעור ההוצאות כפי שכל בעל דין שילם בפועל, נגיע לתוצאה בלתי סבירה בעליל. הלוא, פסיקת הוצאות צריכה להיות על בסיס ההשקעה בפועל של הצד האחר, ולא בהתאם לתמחור של ב"כ של בעל הדין.
זאת ועוד טוענים[27], כי בבוא בימ"ש לבחון את שיעור ההוצאות, עליו לשקול את כלל נסיבות המקרה ובהם, בין היתר, אופייה של התובענה ומידת מורכבותה; הסעד המבוקש והיחס בינו לבין סעד שנפסק; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. שיעור ההוצאות שנפסק בפועל בבתי משפט במקרים דומים ויש לראות בכך אמת מידה מנחה שאין הצדקה לסטות ממנה בנסיבות המקרה.
הלכה למעשה - השיעור הראוי של הוצאות המשפט
מהי לפיכך הגישה הראויה בעניין זה? התשובה לשאלה היא זו: כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין[28].
הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך[29]. לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין[30]. ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה[31]. פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו.
א"כ לסיכום, יש לפסוק הוצאות משפט ריאליות בכפוף להיותן סבירות הכרחיות ומידתיות. יחד עם זאת, קיימים מקרים חריגים ויוצאי דופן, הנתונים לשק"ד בימ"ש בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וכי שכ"ט וההוצאות שהוצאו בפועל יצטרפו לשיקולי בימ"ש[32].
הוצאות סבירות, הכרחיות ומידתיות – מהן?
ראשית, מדובר במבחן הנתון לשיקול דעתו של השופט[33], במסגרת שיקול דעתו עליו לבחון אימתי ההוצאות הריאליות המתבקשות אינן סבירות, הכרחיות או מידתיות להליך ובהתאם להפחיתן.
ניסיון לקבוע מסמרות בעניין זה לא יצלח, נוכח ריבוי המקרים והנסיבות שניתן להעלות על הדעת כמו גם אלו שמציאות החיים צופנת לה בחיק העתיד. יחד עם זאת, הן בלשון התקנות, הן בפסיקת בתי המשפט והן בדין ההשוואתי[34], ניתן למצוא קווים מנחים ושיקולים שניתן לשקול, בין יתר השיקולים, במסגרת הבחינה האובייקטיבית של סבירות הוצאות המשפט הריאליות של בעל הדין שזכה, ואלו הם:
1. התעריף המינימלי אינו משמש בדרך כלל כאמת מידה לקביעת הוצאות משפט. מהווה הוא רף תחתון. יחד עם זאת ברור, כי שעה שההוצאות שהוצאו בפועל הן בגדרי הסכומים הקבועים בתעריף המינימום, הרי שבדרך כלל לא יהא קושי לקבוע כי הוצאות אלו-סבירות הן[35].
2. התנהגות הצדדים להליך ובכלל זה דרך ניהול ההליך[36]. "הדרך בה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות"[37]. כעיקרון, אין בעל הדין שהפסיד חייב אפוא לשאת בהוצאות יתר שהוציא בעל הדין שכנגד, שמקורן ברשלנות בניהול ההליך או בזהירות יתר שאינה נדרשת לשם השגת הצדק או הגנה על זכויותיו[38].
3. הסעד המבוקש או היקף הסכום השנוי במחלוקת[39]; צריך שיתקיים יחס פרופורציונלי בין הסעד שנתבקש - והסעד שנתקבל - ובין שכר הטרחה וההוצאות[40].
4. ניתן לשקול את מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו[41]. בצדק צוין אפוא כי שכר הטרחה הוא בגין הטרחה שנטרחה ואינו בגדר פיצוי[42]. ממילא יכולה להיות חשיבות לשאלה האם הטיפול בתיק דורש מיומנות ומומחיות מיוחדות.
5. חשיבות העניין עבור בעלי הדין. ככל שמדובר בעניין שחשיבותו האוביקטיבית עבור בעל הדין היא עליונה יותר ואף קריטית, כך טבעי הוא כי יבקש להשקיע יותר משאבים בהתדיינות והשקעה זו תהא סבירה יותר. הבחינה היא אפוא בחינת "האינטרס הרטרוספקטיבי" של הצדדים להליך[43]. זאת ועוד: במסגרת חשיבות העניין ניתן לבחון גם היבטים נוספים הקשורים בחשיבות הסוגיה שהובאה לדיון והאינטרס הציבורי בה[44].
סיכום
לסיכום, מקור החיוב בהוצאות משפט, אין הוא חיוב נזיקי מובהק ואין הוא חיוב עונשי, אלא הוא חיוב מיוחד באופיו. וכי הסמכות לחייב בעל דין בהוצאות – חיוב שהוא מכוח הדין האמור בתקנות – הנו חיוב "היברידי" בטיבו[45]. כלומר שהוא חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת של בית המשפט.
ההכרעה העקרונית באשר לחבות בהוצאות המשפט מבוססת על חמשת מגמות ועקרונות יסוד שיש לאזן זה עם זה. הראשון: הנו, "הבטחת זכות הגישה לערכאות"[46]. השני: מצוי ב"שמירה על זכות הקניין של הפרט"[47]. השלישי: הנו, ה"שוויון בין בעלי הדין"[48]. הרביעי: הנו, ה"מניעת תביעות סרק"[49]. החמישי: הנו, ה"ניהול נכון של ההליך"[50].
בעניין שיעור ההוצאות, יש לפסוק הוצאות משפט ריאליות בכפוף להיותן סבירות הכרחיות ומידתיות. יחד עם זאת, קיימים מקרים חריגים ויוצאי דופן, הנתונים לשק"ד בימ"ש בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וכי שכ"ט וההוצאות שהוצאו בפועל יצטרפו לשיקולי בימ"ש[51]. יחד עם זאת, לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו לשם קבלת חוות דעת מקדימה, מומלץ להתייעץ עם עורך דין הבקיא בתחום.
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
מאמר זה הינו תמצות המאמר המלא המופיע בספר "סוגיות במשפט האזרחי", למידע נוסף ולצפייה ברשימת המקורות המלאה אודות נושא זה, ניתן לרכוש את המאמר הדיגיטלי במלואו, לרכישה לחץ כאן.
[1] ראו Stephen Goldstein, "The Influence of Constitutional Principles on Civil Procedure on Civil Procedure in Israel", 17 Isr.L.Rev. (1982) 496(Goldstein (להלן:
[2] ראו: ע"א 26/56 טעם חיים בע"מ נ' אסרי, פ"ד יא (1) 550, 553 (1957, להלן: "הלכת טעם").
[3] סעיף 99 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
[4] תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
[5] ראו: תקנה 20 (ב) לתקנות סדר בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד – 1984.
[6] לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
[7] ראו: Goldstein, לעיל, בעמ' 496.
[9] ראו על"ע 663/90 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מז(3) 397 (1993, להלן: "הלכת פלוני"), בעמ' 403; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1983).
[10] ראו: הלכת פלוני, לעיל, בע"מ 403.
[11] ראו: ג' טדסקי, דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, 1976, 25.
[12] ראו: צבי זילברטל, "הוצאות לטובת המדינה", משפטים ט"ו (תשמ"ו), 389 בעמ' 393 (להלן: "זילברטל").
[13] ראו: Robert E. Keeton, "Conditional Fault in the Law of Torts", 72 Harv.L.Rev. (1959) 401
[14] ראו Shalev Ginossar, "Abuse of Process", 17 Isr.L.Rev. (1982) 401, 424; ש' גינוסר, "מיטרד ליריב", משפטים ב (1970) 221 (להלן: "גינוסר").
[15] ראו: Stephen Goldstein, "The Influence of Constitutional Principles on Civil Procedure on Civil Procedure in Israel", 17 Isr.L.Rev. (1982) 467, 497
[17] ראו ע"א 161/77 פקיד השומה חיפה נ' פז חברת נפט בע"מ, פ"ד לא(3) 505, 513 (1977).
[18] ר"ע 551/83 ברגר נ' ונטורה, פ"ד לו(1) 266, 270-271 (1984).
[19] ראו: גינוסר, לעיל, בעמ' 425; זילברטל, לעיל, בעמ' 394.
[20] ראו: Neil Andrews, English Civil Procedure (2003) 825 Andrews (להלן: "Andrews"), עמ' 827.
[21] ראו: הלכת תנובה, לעיל.
[22] ח' בריר, "ביטוח הוצאות משפט", משפטים טו (1985) 105, 131 (להלן: "בריר").
[23] ראו: Andrews, לעיל, בעמ' 826, וכן Dirter Leiopold, "Limiting Costs for Better Access to Justice- The German Experience" in Reform of Civil Procedure (A.A.S. Zuckerman & Ross Cranston. Eds.1995) 265
[25] ראו: הלכת תנובה והלכת כנרת, לעיל.
[26] ראו: הלכת כנרת, לעיל.
[28] ראו: הלכת תנובה, לעיל.
[29] ראו: B.C. Crains, Australian Civil Procedure (3ed. Ed. 1992) 486 (להלן: Crains), בעמ' 488.
[30] ראו: Walter Rechberger, "Austria" in International Encyclopedia of Laws – Civil Procedure (1996) 70 (להלן: Rechberger), בעמ' 71.
[31] ראו: Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf.
[33] ראו: הלכת תנובה, לעיל.
[34] ראו: Halsbury's Laws of England (Vol. 10, 4th. Ed) pp. 21-22
[35] ראו: הלכת תנובה, לעיל.
[36] ראו: תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; ראו: י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, להלן: "זוסמן"), בעמ' 541; זילברטל, לעיל, בעמ' 392.
[38] ראו: Kelbrick , לעיל, בעמ' 98.
[39] ראו: תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; זוסמן, לעיל, בעמ' 541.
[40] ראו: הלכת חברת החשמל, לעיל; הלכת ביאליק, לעיל; ראו עוד Hurst, לעיל, בעמ' 52.
[41] ראו: ע"א 762/76 כץ נ' חברת מנחם אמיר בע"מ, פ"ד לב (2) 500, 502 (1978, להלן: "הלכת כץ").
[42] ראו: הלכת פישוב, לעיל, בעמ' 1140.
[43] ראו: Walther J. Habscheid, Droit Judiciare Privé Suisse (1981) 295 (להלן: Habscheid), בעמ' 296.
[44] ראו: הלכת ביאליק, לעיל.
[45] ראו: גינוסר, לעיל, בעמ' 425; זילברטל, לעיל, בעמ' 394.
[46] ראו: Andrews, לעיל, בעמ' 827.
[47] ראו: הלכת תנובה, לעיל.
[48] ראו: בריר, לעיל, עמ' 131; Hazard , לעיל, בעמ' 209-210.
[49] ראו: Andrews, לעיל, בעמ' 826, וכן Dirter Leiopold, "Limiting Costs for Better Access to Justice- The German Experience" in Reform of Civil Procedure (A.A.S. Zuckerman & Ross Cranston. Eds.1995), 265)
[51] ראו: הלכת ביאליק, לעיל.
אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
|  | |
|
|
|
