מרכז עזריאלי, מגדל משולש, קומה 28, דרך בגין 132, תל-אביב
Azrieli Center, Triangle Tower, 28th floor, Derech Begin 132, Tel Aviv
_______________________________
טל: 03-6963502 Tel: במקרים דחופים: 054-2237766 פקס: 03-6966151 Fax:
אימייל: E-mail: viph120@gmail.com
| | דף הבית >> דיני ראיות >> החריגים לכלל המוציא מחברו עליו הראיה |
החריגים לכלל המוציא מחבירו עליו הראיה
מבוא
הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי[1].
יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם הכלל האמור אינו הוגן ואינו משקף את הצדק, לשם כך לכלל של "המוציא מחבירו עליו הראיה", קיימים מספר חריגים בהם נטל הראיה יעבור לצד שכנגד, קרי לנתבע, במאמר זה נמנה את החריגים לכלל, עוד בנושא הכלל: "המוציא מחבירו עליו הראיה ראו מאמרנו: "הכלל המוציא מחברו עליו הראיה".
חריג א' - הודאה והדחה
דוקטרינת הודאה והדחה עוסקת בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימו, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה[2].
כדי שניתן יהיה להגדיר טענה של נתבע כטענת "הודאה והדחה", נדרש כי הנתבע יודה בכל העובדות המגבשות את עילת התביעה, אך יטען כי מכוחה של עובדה אחרת יש לפטור אותה מהתביעה. מקום בו הנתבע אינו מודה בכל העובדות המהוות את עילת התביעה, אין טענת ההגנה שלו נכנסת תחת ההגדרה של "הודאה והדחה".
כך, דרך משל, מובאת בספרות המשפטית ההבחנה בין שני המקרים הבאים[3]:
· במקרה הראשון - התובע טוען כי הילווה כסף לנתבע, והנתבע מודה כי קיבל כסף בהלוואה מידי התובע, אולם טוען כי פרע את ההלוואה. מקרה זה הינו המקרה הקלאסי של טענת "הודאה והדחה", שבה, כאמור, עובר הנטל להוכיח כי ההלוואה אכן נפרעה - אל כתפי הנתבע[4].
· במקרה השני - התובע טוען כי הילווה כסף לנתבע, והנתבע מודה כי קיבל כסף מידי התובע, אולם טוען כי כסף זה ניתן לו כמתנה ולא כהלוואה. טענה כזאת איננה בגדר טענת "הודאה והדחה", שכן הנתבע הודה אומנם בטענה העובדתית של התובע כי הלה נתן לו כסף, אולם הוא לא הודה בעובדה - שגם היא חלק מעילת התביעה - שהכסף ניתן כהלוואה, אלא טען כי הכסף ניתן לו במתנה. במקרה כזה, לא עבר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע, ולכן על התובע להוכיח כי את הכסף נתן לנתבע כהלוואה ולא כמתנה[5].
מגוון האפשרויות העומדות בדוקטרינת הודאה והדחה:
טענת פרעתי: כאמור לעיל, יישומה הקלאסי של דוקטרינה זו הוא במקרה בו נתבע טוען "פרעתי" – כיוון שהוא מודה בקיומה של עילת החיוב, אך מעלה טענת "הדחה" שבגינה הוא פטור מלשלם, עליו להוכיח את קיומה של טענה זו.
טענה שהחוזה בוטל: בפסיקה נקבע, כי אין יסוד להבחנה בין טענה כי החיוב החוזי נפרע, לבין טענה כי החיוב בוטל בהסכמת הצדדים. במקרה הראשון כמו גם במקרה השני מודה הנתבע בכך שהחיוב התקיים בעבר, ומציין עובדה נוספת אשר לגרסתו פוטרת אותו מן החיוב בהווה. לפיכך, כאשר טוען הנתבע כי שוחרר מחיובו החוזי, עליו הנטל להוכיח זאת[6].
טענת קיזוז: טענת קיזוז היא מסוג טענות ההודאה והדחה בהן מונח הנטל לפתחו של הטוען. אם כן, אין יסוד להבחנה בין טענה כי החיוב החוזי נפרע, לבין טענה כי יש לקזז מהחיוב החוזי[7].
הודאה בעובדות אך הכחשת העילה - ניתן כמתנה: נקבע, כי כשהתובע טוען כי הילווה כסף לנתבע, והנתבע מודה כי קיבל כסף מידי התובע, אולם טוען כי כסף זה ניתן לו כמתנה ולא כהלוואה. טענה כזאת איננה בגדר טענת "הודאה והדחה", שכן הנתבע הודה אומנם בטענה העובדתית של התובע כי הלה נתן לו כסף, אולם הוא לא הודה בעובדה - שגם היא חלק מעילת התביעה - שהכסף ניתן כהלוואה, אלא טען כי הכסף ניתן לו במתנה. במקרה כזה, לא עבר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע, ולכן על התובע להוכיח כי את הכסף נתן לנתבע כהלוואה ולא כמתנה[8].
השוואה למשפט העברי
כללי המשפט העברי שונים, שם קיימים שני כללים מרכזיים, האחד הוא: "המוציא מחברו עליו הראיה", והשני הוא: מיגו".
הכלל הראשון - "המוציא מחברו עליו הראיה": הרוצה להוציא דבר מחזקתו של נתבע חייב להביא ראיה, הן באסמכתאות והן בסברא. מדובר בכלל יעיל אשר שומר על הסטטוס קוו ומבטיח יציבות.
הכלל השני - טענת "מיגו": (או בתרגומה לעברית = מתוך), הכלל הוא: אדם הטוען טענה חלשה שיכול היה לטעון טענה טובה ממנה אם היה רוצה לשקר, מאמינים לו לטענה החלשה, מתוך שאם היה רוצה יכול היה לשקר. מאמינים לו פירושו שהוא לא מפסיד מכך שטען ונמצא באותו מצב שהיה לולי היה טוען את הטענה האלטרנטיבית. על כלל זה נאמר בהקשר זה: נתבע נאמן בטענת "פרעתי" כל עוד אין מדובר ב"מלווה בשטר"[9].
ההשוואה בין המשפט האזרחי למשפט העברי
ההבדל בין המשפט העברי למשפט האזרחי, לפי המשפט האזרחי במקרה בו לתובע לא קיימת כל ראיה לעצם קיומו של ההלוואה והתובע טוען כי הלווה לנתבע וזה לא החזיר לו את ההלוואה, הנתבע לעומתו מודה בעצם קיומה של ההלוואה אך טוען כי החזיר אותה, נטל הראיה עובר לנתבע. לעומת זאת במשפט העברי, מאחר וטוענים מיגו שיכל הנתבע לטעון כי לא הייתה כלל הלוואה, ולהיפטר מחובת תשלום, ובכל זאת לא טען זאת, מאמינים לו כי אכן החזיר את ההלוואה ועל כן נטל הראייה לאי החזר ההלוואה נשאר אצל התובע.
חריג ב' – העברת נטל הראיה ברשלנות
סעיף 38 - חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים
להלן לשון ס' 38 לפקנ"ז[10]: בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה.
סעיף זה עוסק בשני מצבים: דברים נמלטים ודברים מסוכנים, כגון: גז, מים, כדור שנפלט מאקח ועוד.
עוד בעניין זה ראו מאמרנו: "העברת נטל הראיה בדברים נמלטים ומסוכנים".
סעיף 39 - חובת הראיה ברשלנות לגבי אש
להלן לשון ס' 39 לפקנ"ז[11]: בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה.
נקודת המוצא היא אדם שברשותו פרצה האש צריך להוכיח שהוא לא התרשל.
יש בסעיף כמה חלופות:
(1) אדם שהבעיר אש מרצונו.
(2) אדם שהיה אחראי על האש.
(3) בעל מקרקעין שמהם יצאה האש.
עוד בעניין זה ראו מאמרנו: "העברת נטל הראיה בנזקי אש".
סעיף 40 - חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה
להלן לשון ס' 40 לפקנ"ז[12]:
בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה:
(1) הנזק נגרם על ידי חיית-בר או על ידי חיה שאינה חיה שאינה חיית-בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק;
(2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה.
עוד בעניין זה ראו מאמרנו: "בתקיפת כלב חובת ההוכחה עוברת לבעל הכלב".
סעיף 41 - חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו
להלן לשון ס' 41 לפקנ"ז[13]: בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.
סעיף 41 קובע, כי בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי: לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות; שהנזק נגרם כתוצאה מנכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר שנקט זהירות סבירה - אזי על הנתבע הראיה, שלא התרשל.
כלומר, שלושת היסודות עליהם עומד הכלל הם:
(1) ידיעה.
(2) שליטה.
(3) הסתברות.
עוד בעניין זה ראו מאמרנו: "העברת נטל הראיה כאשר הדבר מדבר בעד עצמו".
פסיקה - נזק ראייתי:
זו עוד דרך להעביר את נטל הראיה אולם מכוח הפסיקה ולא החוק. כאשר המזיק גרם נזק ראייתי – בראיות שיכולתי להשתמש הוא השמיד (בין בכוונה בין בתו"ל), הרי שא"א להוכיח את הנזק: הנטל יעבור אל המזיק.
1. אי שמירה על רשומות רפואיות: שתי השלכות: 1. העניין עשוי להיחשב כרשלנות. 2. אם ביה"ח לא השגיח הרופאה הרי שלא ניתן להוכיח את ההתרשלות, וע"כ העניין עובר לביה"ח להוכיח כי לא התרשל. במקרים אלו יעבור הנטל לביה"ח, וכגודל החסר – כך גודל העברת הנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות. האירוע השני הוא מעין "גרימת נזק ראייתי" לתוצאות האירוע הראשון, אותו לא נוכל להוכיח, וע"כ הנטל להוכיח כי לא הייתה רשלנות – עובר לביה"ח[14].
2. פגיעה בסיכויי הצלחה: דוקטרינה נוספת היא של פגיעה בסיכויים. יש להוכיח פגיעה אותו אחוז הצלחה במקום 51%[15].
סיכום
קיימים שני חריגים מרכזיים לכלל המוציא מחברו עליו הראיה, הראשון הוא במקרה של הודאה והדחה - היינו כאשר הנתבע מודע בקיומן של העובדות המקימות את עילת התביעה. השני הוא ברשימה המנויה בפקודת הנזיקין בהם נטל הראיה עובר לנתבע. יחד עם זאת, לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו לשם קבלת חוות דעת מקדימה, מומלץ להתייעץ עם עורך דין המומחה בתחום.
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
[1] ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999)
[2] ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004 (1962) (להלן: עניין טפר); רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194 (2001) זוסמן, 321-320.
[3] יובל סיני, "הדוקטרינה של הודאה והדחה וכללי נטל השכנוע במשפט אזרחי – ניתוח ביקורתי והצעת מודל חדש- ישן", מחקרי משפט כד 165, 168 (2008) (להלן: סיני).
[4] אליהו הרנון, דיני ראיות (מהדורה חמישית, חלק א, תשל"ט), עמ' 201 (להלן: הרנון); ראה גם: קדמי, עמ' 1530.
[5] הרנון, עמ' 201; זוסמן, עמ' 320.
[6] ראו השופט מ' חשין בע"א 530/89 בנק דיסקונט נ' נופי, פ"ד מז(4) 116, 124-123 (1993); Phipson On Evidence (London, 15th ed. by M.N. Howard, 2000) 58-59; A. Keane The Modern Law of Evidence (London, 4th ed., 1996) 77; McCormick On Evidence (St. Paul, Minnesota, 4th ed. by J.W. Strong, 1992) 570
[7] ת"א (חי') 10351-08-08 פרץ רבס ז"ל נ' כפר המכבי אגודה שיתופית (פורסם בנבו, 6.1.2013).
[9] משנה, מסכת שבועות, פרק ו משנה ב.
[10] ס' 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
[11] ס' 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
[12] ס' 40 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
[13] ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
[15] פס"ד רונית נ' מידלווסט.
אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
|  | |
|
|
|
