_____________

 

_____________

 
ספר "סוגיות במשפט האזרחי" במהדורה דיגיטלית 600 ש"ח
לרכישה לחץ כאן
_____________
 
 
מאמרים / סוגיות בודדות מתוך ספר "סוגיות במשפט האזרחי" במהדורה דיגיטלית - 80 ש"ח למאמר
לרכישה לחץ כאן
 
_____________
 

  

מרכז עזריאלי, מגדל משולש, קומה 28, דרך בגין 132, תל-אביב
Azrieli Center, Triangle Tower, 28th floor, Derech Begin 132, Tel Aviv
_______________________________
טל: 03-6963502 Tel: במקרים דחופים: 054-2237766    פקס: 03-6966151 Fax:
אימייל: E-mail:  viph120@gmail.com 
                                                
דף הבית >> דיני ראיות >> כלל המוציא מחברו עליו הראיה

 

הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה

מבוא

הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי[1].

יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם הכלל האמור אינו הוגן ואינו משקף את הצדק, לשם כך לכלל של "המוציא מחבירו עליו הראיה", קיימים מספר חריגים בהם נטל הראיה יעבור לצד שכנגד, קרי לנתבע, לסוגיית החריגים לכלל המוציא מחברו עליו הראיה, ראו מאמרנו: "החריגים לכלל המוציא מחבירו עליו הראיה".
 

המסגרת הנורמטיבית

המודל הדיוני של הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה נטוע במשפט העברי - העיקרון הוא כי התובע דבר מחזקת הנתבע הוא הנדרש להוכיח דבריו. העיקרון נלמד מהפסוק "ושפטתם צדק"[2] ולפי תלמוד בבלי במסכת בבא קמא הוא נובע מהסברה ומההיגיון.

נקודת המוצא המוסכמת על הכול היא שהדרך הרגילה להוכחת תביעה בנזיקין היא הוכחת יסודות העוולה כולם – חובת זהירות, התרשלות, קשר סיבתי ונזק – על-פי מאזן ההסתברויות. במובן זה פועלים דיני הנזיקין על-פי סטנדרט ההוכחה המקובל במשפט האזרחי ככלל. יישומה של אמת-מידה זו בתביעה נזיקית משמעותו היא שכאשר עולה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו, זוכה הוא בפיצוי מלא בגין הנזק שנגרם לו. לעומת זאת כאשר לא עולה בידו להוכיח את תביעתו במאזן ההסתברות, אין הוא זוכה בפיצוי כלשהו.

כלל זה, שזכה לכינוי "הכול או לא-כלום", ניצב בלב תפיסתו של המשפט המקובל, ומשפטנו-שלנו בכלל זה, בכל הנוגע לסטנדרט ההוכחה ולאופייה הבינארי של ההכרעה השיפוטית. כך כתבה השופטת ט' שטרסברג-כהן:
הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי[3].
 
עוד בעניין זה כתב כב' השופט  אגרנט, בד"נ 4/69 נוימן נ' כהן[4]:
"נטל השכנוע, פירושו, כי בעל-הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה, תיפול ההכרעה בגינה לרעתו... אין צורך לומר, שחשיבותה המיוחדת של קביעת נטל השכנוע היא בכך: שאם בסוף המשפט העריך השופט שההוכחות של הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע".
אכן, ברוב המקרים מדובר בכלל ראוי, מוצדק ויעיל. הוא משקף את התפיסה הבסיסית שלפיה תפקידו של בית המשפט הוא לקבוע את מערכת העובדות הצריכה להכרעה השיפוטית וליישם עליה את הדין המהותי. תוצאתו הבינארית של כלל "מאזן ההסתברויות" מקיימת יחס-של-גומלין עם הדין המהותי אשר דובר בזכויות מלאות ובחובות מלאות, ולא במדרג של אחריות. זהו תנאי הכרחי לשיטת משפט השואפת לקדם נורמות ברורות ולהכווין התנהגות על-פיהן[5].


השוואה למשפט העברי

כללי המשפט העברי שונים, שם קיימים שני כללים מרכזיים, האחד הוא: "המוציא מחברו עליו הראיה", והשני הוא: מיגו".

הכלל הראשון - "המוציא מחברו עליו הראיה": הרוצה להוציא דבר מחזקתו של נתבע חייב להביא ראיה, הן באסמכתאות והן בסברא. מדובר בכלל יעיל אשר שומר על הסטטוס קוו ומבטיח יציבות.

ישנם חריגים לכלל, בהם קיימת חזקה המעבירה את נטל הראיה:
·         חריג א' – במקרה בו התובע מחזיק שטר הלוואה והנתבע טוען פרעתי, עובר הנטל לנתבע, מאחר וקיומו של השטר בידי המלווה מעמיד חזקה שלא היה פירעון.
·         חריג ב' – כשהנתבע טוען שפרע מוקדם מהזמן בו היה חייב, מאחר וחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו, על כן עובר נטל הראיה לנתבע. 
·         חריג ג' – תביעות בענייני מס אשר נדונו במשפט העברי בימי בית שני[6]. ביחסים שבין קהל ליחיד נקבע שחובת ההוכחה אינה על הקהל משיקולי יעילות[7]. הטעם, שלא ניתן להשביע את כל הקהל מול שבועתו של אחד זה לא יעיל, הקהל יעדיף למחול כי ליחיד יש יותר אינטרס לשמור על רכושו.

הכלל השני - טענת "מיגו": (או בתרגומה לעברית = מתוך), הכלל הוא: אדם הטוען טענה חלשה שיכול היה לטעון טענה טובה ממנה אם היה רוצה לשקר, מאמינים לו לטענה החלשה, מתוך שאם היה רוצה יכול היה לשקר. מאמינים לו פירושו שהוא לא מפסיד מכך שטען ונמצא באותו מצב שהיה לולי היה טוען את הטענה האלטרנטיבית. על כלל זה נאמר בהקשר זה: נתבע נאמן בטענת "פרעתי" כל עוד אין מדובר ב"מלווה בשטר"[8].


ההשוואה בין המשפט האזרחי למשפט העברי

בין המשפט העברי למשפט הישראלי- יש הבדל מהותי בין ישום הכלל במשפט העברי לבין ישומו במשפט הישראלי:
·         במשפט הישראלי - הכלל הוא שכל בעל דין הטוען טענה מהותית לגרסתו במשפט הוא הנושא בנטל להוכיחה (בין שהוא התובע ובין שהוא הנתבע).
·         במשפט העברי - החובה להוכיח מוטלת על זה שרוצה להוציא ממון מחזקת חברו אלא אם יש חזקה או שיקולים  משפטיים שונים שגורמים להעברת הנטל.

 

סיכום

הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו[9]. יחד עם זאת, לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו לשם קבלת חוות דעת מקדימה, מומלץ להתייעץ עם עורך דין המומחה בתחום.
 
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי

[1] ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999)
[2] פירוט שם.
[3] ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999)
[4] בד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד (2) 229, בעמ' 290 (1971).
[5] ראו אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות  לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא(2) 191, 245 (1998); Charles Nesson, The Evidence or the Event? On Judicial Proof and the Acceptability of Verdicts, 98 HARV. L. REV. 1357 (1985)
[6] ע"י המהר"ם מרוטנבורג, מתוך קובץ שיעורים חלק ב' סימן ג' אות ד' - ה.
[7] תקנה שמיוחסת לרבנו גרשום – שמי שטוען שאינו חייב מס ישלם ואחר כך ידונו, דברי הרמ"א בשולחן ערוך- בענייני מיסים הקהל נחשבים מוחזקים ביחס ליחיד, מתוך קובץ שיעורים חלק ב' סימן ג' אות ד' - ה.
[8] משנה, מסכת שבועות, פרק ו משנה ב.
[9] ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999).

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
Bookmark and Share
Back שלח לחבר הדפס
לייבסיטי - בניית אתרים