דרכי ענישת ילדים בראי המשפט
מבוא
זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית הנגזרת מכבוד האדם, זכות טבעית הטבועה ועולה מן הקשר בין הורים לצאצאיהם. זכות זו באה לידי ביטוי בפרטיות ובאוטונומיה של המשפחה: ההורים אוטונומיים בקבלת החלטות בכל הנוגע לילדיהם - חינוך, דרך חיים, מקום מגורים וכדומה.
על כן, כל התערבות מצד המדינה ו/או מערכת המשפט בדרכי חינוכם של הילדים, היא מהווה חריג לזכות ההורים שכדי להצדיקה יש ליתן טעם של ממש כדוגמת 'הגנה על הילד'.
התערבות המדינה ומערכת המשפט בשם 'הגנה על הילד' מוצאת את ביטויה בקשת רחבה של אפשרויות, במאמר זה נתמקד בהתערבות המדינה בנקיטת עונשים גופניים למטרות חינוך, והתפתחות התפיסה המשפטית בישראל בהוקעת השימוש בענישה גופנית כאמצעי לגיטימי לחינוכו של הילד, התפתחות שאת ניצניה חזינו עוד בראשית שנות התשעים בבית משפט העליון, כאשר בסיומה נשתרש האיסור בנקיטת ענישה גופנית כלפי ילדים.
כמו"כ במאמר זה, נפרוס את דרכי הענישה הגופנית האסורות, אלו שזוכים להתייחסות חמורה מצד המערכת המשפטית. ומנגד נציג את דרכי הענישה הגופנית המותרות, אלו שמערכת המשפט נוטה להקל בהם ראש, אלו שעדיין נשמת הלגיטימציה נותרה באפם.
התפתחות הפסיקה בישראל
הזכות להיות הורה, הינה זכות יסוד הנגזרת מכבוד האדם וחירותו ומהווה זכות חוקתית לה זכאי כל אדם. האינטרס להיות הורה הוא מן השאיפות הבסיסיות ביותר של האדם. מימושה של הזכות ההורית משמעה בין היתר - לגדל ולחנך את הילד בדרכו של ההורה וכראות עיניו, אף זכות זו זכות חוקתית יסודית זכות טבעית הטבועה ועולה מן הקשר בין הורים לצאצאיהם.
זכותם של הורים לגדל את ילדיהם ולחנכם כראות עיניהם, על כל הכרוך בכך, היא זכות חוקתית טבעית וראשונית, בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם. זכות זו באה לידי ביטוי בפרטיות ובאוטונומיה של המשפחה: ההורים אוטונומיים בקבלת החלטות בכל הנוגע לילדיהם - חינוך, דרך חיים, מקום מגורים וכדומה, והתערבות המדינה ומערכת המשפט בהחלטות אלה היא בבחינת חריג שיש ליתן טעם להצדיקו.
השאיפה לצמצם את התערבותה של המדינה ברורה – התערבות מאסיבית של המדינה בתחום יחסי הורים-ילדים תרוקן מתוכן את רעיון הסמכות ההורית; ההימנעות מהתערבות מדגישה את העובדה שהילד חי בראש ובראשונה בחסות הוריו ובאחריותם, וכי מעמד המדינה או החברה משניים במעמדם, אלא אם כן מתברר שדרושה התערבות המדינה לשם 'הגנה על הילד'.
כאשר הורים נוקטים באמצעי של ענישה גופנית, והם טוענים שעשו שימוש באמצעי זה לצורכי חינוך, נטענה בעבר טענת הגנה לפיה, ההורים פטורים מאחריות פלילית או נזיקית למעשיהם מפני שהורים מוסמכים להעניש ילדים לצורך חינוכם ו/או לצורך הטלת משמעת ומרות עליהם, ואף להטיל עונשים גופניים, כאשר עונשים אלה הם "סבירים".
אלא שבית משפט העליון בישראל בצורה עקבית, החל מראשית שנות התשעים וכלה בראשית המאה העשרים ואחת, התערב בשיטת חינוך זו ושם קץ לנשמת הלגיטימציה שנותרה באפה של תופעת הענישה הגופנית בישראל כדרך חינוכית, להלן התפתחות הפסיקה:
שנת 1994 - פסק הדין בעניין אלגני: פסק דין זה הינו החלוץ בפסיקה אשר פסל את שימוש בענישה גופנית כדרך לגיטימית לחינוך, שם דובר במורה שהורשעה בתקיפת תלמיד כתה ב' בבית הספר הצרפתי ביפו, במהלך שיעור ביקשה המורה לבדוק אם התלמידים החתימו את הוריהם על טופס בחינה. התברר לה, תוך כדי הבדיקה, כי התלמיד לא עשה כן. לאור זאת משכה באוזנו של התלמיד ותלשה חלק מתנוך האוזן, כפעולה של אזהרה או הרתעה.
המורה הורשעה בעבירה של תקיפת קטין על-ידי האחראי לו הגורמת חבלה חמורה, ונגזר עליה ששה חודשי עבודות שירות, בפסק דין זה קבע לראשונה בית משפט העליון כי, חינוכם של ילדים אינו משתלב עם הכאתם, וכי יש לעקור מן השורש דרכי התנהגות כגון משיכה באוזן התלמיד או הכאת ידו בסרגל, מכיוון שאלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה בין כותלי בית-הספר.
ראוי לציין, כי פסק דין זה התייחס אך ורק לאיסור בשימוש בעונש גופני בין מורים לתלמידים במתחם בתי הספר, אך עדיין מערכת המשפט לא נתנה דעתה בעניין האיסור של ענישה גופנית בין הורים לילדיהם, כמו"כ הסתייג בית המשפט מן האיסור הגורף על כל צורת ענישה גופנית בין מורים לתלמידיהם.
שנת 1998 - פסק הדין בעניין שדה-אור: בית משפט אסר לחלוטין על כל צורה של ענישה גופנית על-ידי מורים, גננות ואנשי חינוך. במקרה זה דובר בגננת שהואשמה כי נהגה באלימות כלפי ילדים בגילאים שלוש עד חמש. אלימות זו כללה הפחדה (שהתבטאה בטריקות דלת), הכאת הילדים באיברים שונים, וכן משיכת אוזניהם ושערם, הרמתם לגובה והטחתם בכוח אל הכיסא או על הרצפה, דחיפתם בגב עד כדי הפלה, תפיסתם בצוואר ומשיכתם בחולצה, תוך הידוקה על הצוואר. כן התבטאה הגננת כלפי ילדי הגן בצורה מעליבה, והכל באורח שיטתי ולאורך תקופה.
טענות ההגנה של הגננת לפיהם השתמשה בדרכים אלו כדרכי חינוך, נדחו על הסף ע"י בית-המשפט, תוך קביעה חד משמעית כי מעשיה של הגננת אינם בגדר חינוך, והם מקיימים את יסודות התקיפה שבחוק העונשין (דין תקיפה סתם), כן נקבע כי על-פי ההשקפות החינוכיות המקובלות כיום, שימוש בכוח, ואפילו כלשהו, למטרת חינוך נאסר על מורים, גננות ואנשי חינוך, בהיותו מחבל במטרות החינוך עצמן, מסכן את שלום הילדים ועלול לפגוע בערכי-היסוד של החברה.
ראוי לציין, כי עדיין בפסק דין זה, בית משפט לא נתן דעתו באופן מפורש לאיסור הענישה הגופנית כדרך חינוכית בין הורים לילדיהם, כי אם בין מורים לתלמידיהם.
שנת 2000 - פסק-הדין בעניין פלונית: למעשה רק בראשית המאה העשרים ואחת בפסק דין זה, בית משפט העליון הביא לידי ביטוי מגמה חדשה של 'הגנת הילד', בכך שקבע כי במסגרת 'הגנת הילד' יש להתערב ולהעמיד לדין הורים המשתמשים בענישה גופנית כדרך חינוכית. למעשה החידוש שבפסק דין זה, הוא האיסור הגורף של מערכת המשפט בישראל בשימוש בדרכי ענישה גופנית כדרך לגיטימית לחינוך.
במקרה זה דובר באם שהואשמה כי הכתה בהזדמנויות שונות, באופן תדיר, את שני ילדיה, בני חמש ושבע, בישבן, בראש, בעורף וביד (מכות כואבות, באמצעות היד או קבקב גומי, שהותירו אדמומיות בעור), וכן סטרה להם. כן הואשמה האם שהכתה פעם אחת את בתה באמצעות שואב-אבק ואת בנה במכת אגרוף בפניו, שגרמה לשבירת אחת משיניו.
כב' השופטת בייניש, בפסק-דין נרחב, שכב' הנשיא ברק (כתוארו אז) נתן את הסכמתו לכך, קבעה כי מעשי האם, שחשפו תמונה של הפעלת אלימות שיטתית ונמשכת כלפי הילדים, הינם בגדר תקיפה והתעללות גופנית. למעשה, היחיד שלא הסכים עם קביעה זו הוא כב' השופט אנגלרד, שטען כי אין במעשיה של האם כדי התעללות גופנית כי אם תקיפה, אך כולי עלמא היו בדעה אחת, כי ענישתם הגופנית של ילדים כשיטת חינוך פסולה מכל וכל, היא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח, והיא אסורה כיום בחברתנו.
פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין פלונית ביטא מגמה חדשה, מחד, היו שאמרו ברוכה, בהתייחסות של מערכת המשפט בישראל ליחסים המשפטיים בין הורים לילדים, מגמה זו ביטאה רגישות, אהבה, כבוד לילדים וקידום טובתם וזכויותיהם. מאידך, היו שאמרו כי זו מגמה אקטיביסטית, בו מערכת המשפט מתערבת בחינוך הילדים, החלטה שעלולה להוביל למצב בו ההורים צריכים לחשוב פעמיים לפני כל שימוש במגע פיזי תקיף, שמא תדפוק מחלקת הרווחה על דלתם.
נציין, כי ניכר בפסק הדין השפעתו של בית המשפט מהמחקרים שהביא, מחקרים של מומחים מתחום מדעי ההתנהגות בנוגע לענישה גופנית "קלה", אשר הצביעו פה אחד, כי ענישה גופנית נוגדת את טובתו של הילד.
כך לדוגמא מחקרים שביצעו H.A. Turner & D. Finkelhor, הצביעו על העובדה שילדים שנענשו ענישה גופנית "קלה", פיתחו בילדותם, או כמבוגרים, נטיות דיכאוניות ובעיות פסיכולוגיות שהן, ככל הנראה, תגובה לכעס של הילד שסבל והושפל כשהוכה בילדותו. כמו"כ במחקר שבוצע ע"י P.J. Greven Spare עלה, כי ילדים מפרשים ענישה גופנית ואף ענישה הנחשבת "קלה", ככעס, דחייה והיעדר אהבה.
מחקרים אלו מסבירים מדוע ענישה גופנית הוקעה באופן גורף מהלגיטימיות שאחזה בקרב חוגים מסוימים בחברה הישראלית, מאחר וזכות ההורה לחנך את ילדו הינה נגזרת של טובת הילד (קרי, טובת הילד שיחונך ע"י הוריו), אך דא עקא, המחקרים קבעו כי חינוך הבא לידי ביטוי בענישה גופנית אינו עולה בקנה אחד עם טובת הילד, משכך, במקרה של ענישה גופנית פוקעת זכות ההורה לחנך ילדו וגוברת טובת הילד.
הענישה הגופנית המותרת
ראשית, להורה עומדות ההגנות הקבועות בחוק העונשין, הקובעות סייגים לאחריות פלילית בנסיבות מתאימות, ובהן ייכללו כל אותם מקרים של שימוש בכוח לצורך הגנה על גופו של הקטין או של אחרים. לגישת כב' השופטת בייניש, יש להבחין בין שימוש בכוח בידי הורים למטרות של "ענישה חינוכית" שפסולה היא ואף אסורה, לבין שימוש סביר בכוח שנועד למנוע נזק לילד עצמו או לזולתו, או לאפשר קיום מגע קל, גם אם תקיף, בגופו של ילד לשם שמירה על הסדר.
שנית, קיימות בדין הפלילי "מסננות" מספיקות, על-מנת שמקרים קלי ערך לא ייכנסו לגדרו. כך למשל ניתן בידי התביעה שיקול-דעת שלא להעמיד לדין בהיעדר עניין לציבור; כן מצויה בדין הפלילי הגנת "זוטי דברים", שאף בה יש כדי למנוע הטלת אחריות פלילית בשל שימוש בכוח קל ערך של הורה כלפי ילדו.
זאת ועוד, בדרך-כלל, מעשה שאדם בעל מזג רגיל לא היה בא בתלונה עליו איננו מהווה יסוד לאחריות פלילית. לכן, לדוגמה, לא כל נגיעה שגרתית של אדם בזולתו תגרור הטלת אחריות פלילית על מבצעה, גם אם תיכנס היא, לכאורה, בגדר יסודותיה הפורמאליים של עבירת התקיפה. מובן שיחסי הורה-ילד כרוכים במגע פיזי מתמיד, ועל-כן מגע פיזי שיגרתי בין הורה לילדו לא יהווה בסיס לעבירה פלילית.
סיכום
ניתן לסכם את הדברים כך, כאשר טובת הילד עולה בקנה אחד עם חינוכו, תגבר זכות ההורה לחנך את ילדו, אך כאשר טובת הילד נפגעת, כגון במצב של ענישה גופנית למטרות חינוך, כאן תגבר טובת הילד על פני זכויות ההורה, וייאסר השימוש בענישה גופנית.
לכן, כאשר הורה מפעיל ענישה גופנית כדרך חינוכית, מעבר להיותה פוגעת בנפשו של הילד, לעתים פעולה זו, נחשבת כעבירה פלילית בישראל. ובנסיבות המתאימות ניתן להאשים את ההורה בתקיפת בן משפחה, ו/או בתקיפת קטין או חסר ישע, ו/או בהתעללות בקטין וחסר ישע. במישור הנזיקי עלולה הפעלת ענישה גופנית זו להצדיק תביעה בגין עוולת התקיפה.
אי לכך, כיום מערכת המשפט בישראל מיישרת קו, כי אין להשתמש כלל בכל ענישה גופנית מכל סוג שהוא אף למטרות חינוכיות, לזאת קיים חריג כדעתה של השופטת בייניש כי בשל שימוש בכוח קל ערך של הורה כלפי ילדו לא תוגש נגדו כתב אישום פלילי.
נכתב ע"י עו"ד מיכאל חוואי
אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
