מובהר, כי מטרת הספר או הסוגיות שבו נועדו להעשיר לקורא את הידע בתחום, אך אין כל אחריות על עדכון החקיקה והפסיקה ואין לראות בו משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית או כל קביעה משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין כלשהו יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא וקונקרטי. עוד מובהר, כי אין ברכישת הספר או חלקים ממנו כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.

נושא המאמר: חיוב הוצאות משפט

עמודים: 33

תוכן:

הדין החל בישראל מימים ימימה הוא כי באופן עקרוני המפסיד הוא שנושא בהוצאות המשפט של הזוכה בדין. זהו הכלל המוכר כ"הוצאות לפי התוצאות". כלל זה מגלה, כי בעצם העיקרון כי חייב בעל הדין שהפסיד בדינו לשאת בהוצאות הזוכה, אין בהכרח משום קביעה באשר לשיעורן של הוצאות אלה.

יש לציין, כי תחום שיעורן של הוצאות משפט פרוץ, כאשר לעיתים באותו עניין ובפני אותה ערכאה בשל אותן נסיבות נגלים לעינינו פערים משמעותיים בקביעת שיעור ההוצאות בין דיון אחד למשנהו ובין שופט לחברו, פערים אלה אינם תואמים לעיקרון הצדק השוויון והיושר.

א"כ נשאלת השאלה, כאשר בעל דין פותח בהליך בבית המשפט וההליך נסתיים בקביעה כי בעל הדין האחד יחוב בהוצאותיו של בעל הדין האחר, מהו שיעורן של הוצאות אלו ושכר הטרחה שיפסקו? כלום זכאי בעל דין לשיפוי מלא בגין כל הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם לפרקליטו ("הוצאות ריאליות")?

יש הטוענים, כי יש לפסוק את שיעור ההוצאות שהוצא בפועל ("הוצאות ריאליות"). לפי עקרון היסוד שצריך להיות כי משנקבע כי בעל דין זכה בהליך ובסעד לו עתר, חובה על הצד שכנגד לשפותו בגין ההוצאות בהן נשא לשם קבלת הסעד. וזאת ע"פ המושכלות יסוד, כי בעל דין שזכה במשפט לא ייצא בחסרון כיס מן ההתדיינות עם יריבו ומכאן שיש חובת שיפוי על מלוא שכר הטרחה ששולם. זוהי נקודת המוצא. יחד עם זאת, יש כמובן שיקול דעת לבית המשפט ורשאי הוא להתחשב בגורמים שונים לעניין שיעור ההוצאות, ובהם בין היתר המועד בו נסתיים ההליך וסבירות ההוצאות ושכר הטרחה בהתחשב בטיב העניין. 

מנגד יש הטוענים, כי אילו יפסק שיעור ההוצאות כפי שכל בעל דין שילם בפועל, נגיע לתוצאה בלתי סבירה בעליל. הלוא, פסיקת הוצאות צריכה להיות על בסיס ההשקעה בפועל של הצד האחר, ולא בהתאם לתמחור של ב"כ של בעל הדין.

זאת ועוד טוענים, כי בבוא בימ"ש לבחון את שיעור ההוצאות, עליו לשקול את כלל נסיבות המקרה ובהם, בין היתר, אופייה של התובענה ומידת מורכבותה; הסעד המבוקש והיחס בינו לבין סעד שנפסק; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. שיעור ההוצאות שנפסק בפועל בבתי משפט במקרים דומים ויש לראות בכך אמת מידה מנחה שאין הצדקה לסטות ממנה בנסיבות המקרה.

אם כן, השאלה משפטית היא: משעה שהוחלט על חיוב בעל דין בהוצאות משפט ובכלל זה שכר טרחת עורך דין (להלן: "הוצאות"), מהי אמת המידה לפיה יוכרע שיעור הוצאות זה? גדר המחלוקת העיקרי הוא סביב השאלה אם ההוצאות צריך שתהיינה "ריאליות", כלומר הוצאות שהוצאו על ידי בעל הדין בפועל (או שהתחייב להוציאן), או שמא אמת מידה אחרת, כגון הוצאות סבירות או הוצאות מינימאליות.

שאלה נוספת שננסה לחקור במאמר זה, מהם העקרונות המנחים את שיקול דעתו של השופט היושב בדין, ומהם הנסיבות אשר ישפיעו על שיקול דעתו של היושב בדין, ומהם הנתונים אשר יתנו משקל יתר ומהם שיתנו משקל מועט לקביעת שיעור ההוצאות.

כמו"כ, ננסה להתחקות אחר מקור החיוב של הוצאות משפט האם מקורו נטוע במישור הנזיקי או שמא במישור העונשי או שמא לא בזה ולא בזה וכי מקורו בתכליתו אשר בבסיסו עומדים עקרונות של צדק ויושר?

זאת ועוד, נחקור על מי מבעלי הדין מוטלת חובת ההוכחה בשיעורן של ההוצאות? והאם הלכה למעשה על בעלי הדין לפרט מעבר לתביעתם גם את הוצאותיהם בתביעה כולל צירוף אסמכתאות וראיות?

בנוסף, לא נתעלם מהמדינה, נחקור מהי מצבה של המדינה בפסיקת הוצאות נגדה ולטובתה, האם הדין משתנה כאשר עסקינן ברשות ציבורית? או שמא רשות ציבורית ופרטית חד הן לעניין זה? 

קטע לדוגמא: