סבירות ומידתיות בקבלת החלטה מנהלית

מבוא

החלטתה של רשות מנהלית (רשות שלטונית, או ציבורית) צריכה להיות סבירה ומידתית, וכאשר מדובר בהחלטה שאינה סבירה או שאינה מידתית תיפסל בשל כך.

סבירות ומידתיות תלויים בנסיבות העניין, אין ולא ניתן לקבוע כללים ברורים בנושא, אך חוסר הסבירות או חוסר המידתיות נמדד על-פי אמת המידה של האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי. השאלה אינה מה הרשות המנהלית עשתה בפועל, אלא מה היא הייתה צריכה לעשות. על כך ועוד נעסוק במאמר זה.

המסגרת הנורמטיבית

תקפותה של החלטה של רשות שלטונית - מנהלית, כפופה לכך שהיא עומדת במבחן הסבירות והמידתיות של האדם הסביר ונמדדת היא באופן אובייקטיבי, כלומר לא איך שהפקיד של הרשות מרגיש וחושב באופן סובייקטיבי, אלא איך האדם הסביר היה חושב.

אי לכך, החלטה שלטונית - מנהלית, נתונה היא לביקורתו של בית המשפט על פי כל עילות הביקורת הנוהגות במשפט המנהלי אשר בין היתר עליה להיות סבירה ומידתית ובהיעדר סבירות או מידתיות עליה להיפסל^{^[1]}.

מבחן הסבירות

בבג"צ 341/81 מושב בית עובד נ. המפקח על התעבורה^{^[2]}, נקבע ע"י כבוד השופט אהרון ברק, כתוארו אז, בפסקה 9 לפסק הדין:

"בקביעת גבולותיו של "מתחם סבירות" יש להתחשב, בין השאר, בשאלה, אם הרשות הציבורית נתנה משקל ראוי לגורמים הרלוואנטיים השונים שבהם עליה להתחשב. החלטתה של רשות מנהלית תיפסל בשל חוסר סבירות, אם המשקל שניתן לגורמים השונים אינו ראוי בנסיבות העניין. אכן, שקלול ואיזון זה הם מעיקרי תפקידיה של הרשות הציבורית, והביקורת על אופן ביצועם נתונה לבית המשפט".

זאת ועוד, נפסק בבג"ץ דפי זהב נ' רשות השידור^{^[3]}:

חוסר סבירות כשלעצמו הוא עילה לפסילתו של שיקול-דעת מינהלי..
חוסר הסבירות נמדד על-פי אמת המידה של האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי. השאלה אינה מה הרשות המינהלית עשתה בפועל, אלא מה היא הייתה צריכה לעשות.

העולה מן האמור, כי כל החלטה אשר רשות מנהלית מקבלת, עליה לעמוד בסבירות של האדם הסביר, על פי מבחן אובייקטיבי. ומשלא עומדת היא במתחם הסבירות עליה להתבטל. זאת ועוד, במסגרת מבחן הסבירות בוחנים גם מה הרשות הייתה צריכה לעשות ולא עשתה.

מבחן המידתיות

בבג"ץ 3477/95 ישראל בן-עטייה נ' שר החינוך, התרבות והספורט^{^[4]}, נפסק כי:

"שיקול-דעת מינהלי הוא כדין רק אם הוא בוחר, להגשמת המדיניות, באמצעי המקיים את דרישות המידתיות. שיקול-דעת הבוחר באמצעי שאינו במידה הראויה הוא שיקול-דעת פסול."

העולה מן האמור כי כדי שהחלטה מנהלית תעמוד בכללי המידתיות שבמשפט המנהלי עליה לנבוע משיקול דעת הבוחר באמצעי במידה הראויה.

סוף דבר
כל החלטה אשר רשות מנהלית מקבלת, עליה לעמוד בסבירות ומידתיות של האדם הסביר, על פי מבחן אובייקטיבי. ומשלא עומדת היא במתחם הסבירות או המידתיות עליה להתבטל.

זאת ועוד, במסגרת מבחן הסבירות בוחנים גם מה הרשות הייתה צריכה לעשות ולא עשתה. יחד עם זאת, לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו, יש להיוועץ בעורך דין מומחה בתחום המשפט המנהלי, בעל ניסיון בתחום, לשם קבלת חוות דעת מקצועית.

נכתב ע"י מיכאל חוואי

[1] ראו: בג"ץ 282/88 עווד נ' יצחק שמיר, ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424, 434; בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 770 (להלן: "פרשת סטמקה"); פרשת לפקה הנ"ל, בע' 931-930)

[2] בבג"צ 341/81 מושב בית עובד נ. המפקח על התעבורה פ"ד לו(3) 349

[3] בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, לה (1) 421 (1981).

[4] בג"ץ 3477/95 ישראל בן-עטייה נ' שר החינוך, התרבות והספורט, מט (5) 001 (1996).

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.