רבים טועים לחשוב כי רישום פלילי הינו רישום משטרתי וכן ההיפך, אך למעשה קיים הבדל אופרטיבי מעבר להבדל הסמנטי בין שני מושגים אלו.

רישום פלילי מתייחס לעבירה שאזרח נשפט עליה ונגזר דינו לחובה, אך לעומת זאת אדם שהוגשה כנגדו תלונה ונפתח נגדו תיק במשטרה ולא הועמד לדין בשל סגירת התיק במשטרה,  נותר לאזרח רישום משטרתי במקרים מסויימים, קיימים הבדלים נוספים בין רישום משטרתי לבין רישום פלילי, על כך ועוד ראו מאמרנו: "ההבדל בין רישום פלילי לבין רישום משטרתי". במאמר זה נעסוק על ביטול רישום משטרתי באמצעות שינוי עילת סגירת התיק, עוד על שינוי עילת סגירת תיק הפלילי, ראו מאמרנו: הגשת עתירה מנהלית לביטול רישום הפלילי. וכן מאמרנו: זכות עיון במסמכים לביטול רישום הפלילי.

 

המסגרת הפרוצדוראלית

סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי[1] מסדיר את הנושא של סגירתם של תיקי חקירה. הסעיף קובע, לאמור: "ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור...".

ב-2.1.1994 הוציא פרקליט המדינה הנחיות לעניין הפעלת שיקול-הדעת[2]. ההנחיות מבהירות את אופן הפעלת שיקול-הדעת לעניין סגירת תיק בשל חוסר ראיות מספיקות. ההנחיות יוצרות תת-סיווג בתוך עילת סגירת תיק מ"חוסר בראיות מספיקות", בהוסיפן לעילות הסגירה הקבועות בחוק עילת סגירה מחמת "חוסר אשמה".

לפי אותן הנחיות, כאשר סבור תובע "...כי קיימות בתיק ראיות המעוררות חשד לביצוע עבירה על ידי פלוני, אלא שחומר הראיות איננו מספיק להוכחת אשמתו של החשוד, וממילא איננו מספיק להעמדתו לדין, יסגר התיק לגבי אותו חשוד בעילה של 'חוסר ראיות' וכך גם תנומק החלטת הסגירה"[3].

ואילו כאשר השתכנע התובע מתיק החקירה "...כי כלל לא בוצעה עבירה באותו ענין או כי אין שמץ ראיות לביצוע העבירה ע"י החשוב בתיק, יש לנמק את סגירת התיק ב'העדר אשמה' ולא ב'חוסר ראיות'"[4].

ההנחיות מבהירות כי סגירת התיק בעילה של "חוסר אשמה" – שאינה מוזכרת בחוק – נועדה "...למנוע מראית עין כאילו יש ספק בחפותו של האדם שנחשד באותו ענין, דבר העשוי לגרום לו עוול מיותר"[5].

בית-משפט העליון אימץ בפועל את ההבחנה בין סגירת תיק מ"חוסר ראיות" לבין סגירתו מ"חוסר אשמה" וקבע כי יש הצדקה לסגור תיק מ"חוסר ראיות" ולא מ"חוסר אשמה", כאשר הראיות הקיימות משאירות ספק סביר בחפותו של החשוד[6].

כאמור, חשיבותה של עילת סגירת תיק נוגעת לנושא הרישום. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] אינו מסדיר את נושא הרישום של תיק שנסגר בעילה כלשהי. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים[7], (להלן – חוק המרשם) מסדיר את הנושא ומבחין – לעניין הרישום – בין שני סוגים של מאגרי מידע המנוהלים על-ידי המשטרה.

האחד, "...מרשם פלילי ובו פרטי רישום לענין כל אדם שניתנה לגביו הרשעה או החלטה אחרת כאמור בסעיף 2"[8]. השני, "...רישומים אחרים הדרושים לה לצרכיה"[9]. חוק המרשם אינו קובע את הנושאים שייכללו ב"רישומים האחרים". עם זאת עולה מסעיפים 11 ו-11א שבו, כי החלטות שלא לחקור או שלא להעמיד לדין מצויות בגדרם של "רישומים אחרים"[10].

סעיף 11א לחוק המרשם קובע כי מידע בדבר החלטה שלא להעמיד לדין לא יימסר אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית לחוק: היועץ המשפטי לממשלה ותובע משטרתי, לצורך מילוי תפקידיהם; המשטרה, שירות הביטחון הכללי, המשטרה הצבאית ומחלקת ביטחון שדה של צה"ל, לפי כללים מסוימים; קצין מבחן וחוקר מדעי, בתנאים שנקבעו בתקנות.

חוק המרשם אינו מסדיר אפשרות של אי-רישום תיקי חקירה שנסגרו, וכולם אמורים להיכלל במאגר המידע של "רישומים אחרים". לפי הנחיות המשטרה, תיקים שנסגרו בעילה של "חוסר אשמה" אינם נרשמים כלל ב"רישומים אחרים" של המשטרה, וממילא לא ניתן למוסרם לגורמים שמחוץ למשטרה[11].

בית-משפט העליון עמד לא אחת על כך כי אף שהמידע שבו דן סעיף 11א לחוק המרשם אכן מועבר למספר מצומצם של גופים, פוגע הרישום בפרטיות ו"...מטיל הרישום סטיגמה על בעל הרישום, כל אימת שמוגשת נגדו במשטרה תלונה חסרת כל יסוד..."[12].

לסיכום

 

 
יצוין, כי תיקים סגורים שלא נסגרו מחוסר אשמה מופיעים ברישום המשטרתי הפנימי. מידע על אותם תיקים עשוי להימסר לרשויות חקירה ובטחון אחרים: לשירות הביטחון הכללי, למשטרה הצבאית ולמחלקת בטחון שדה של צה"ל. הוא עשוי להיות מועבר ליועץ המשפטי לממשלה, לתובעים שהוסמכו על ידו ולקציני מבחן. לפיכך, תיק אשר נסגר שלא מחוסר אשמה מכתים את שמו הטוב של האדם, והרישום לגביו "מטיל... סטיגמה על בעל הרישום" ופוגע בפרטיותו[13].

סוף דבר
נמצינו למדים, כי רשויות התביעה (התביעה המשטרתית או הפרקליטות), בידם נתונה ההחלטה האם לסגור את התיק ובאיזו עילה לסגור את התיק, המשמעות של סוג העילה שבה נסגר התיק, אינו דבר של מה בכך. שכן תיק שנסגר מחוסר ראיות או מחוסר אשמה – המשמעות היא שעדיין יש לחשוד רישום פלילי.

אין כאן המקום ואין צורך להכביר במילים על משמעות העובדה כי עדיין נשאר רישום פלילי, כך למשל יש מקומות עבודה רבים שאינם מקבלים עובד לעבודה באם זה יש לו רישום פלילי, זאת ועוד אינו יכול לשמש כעורך דין, אינו יכול לשרת בכוחות הביטחון וכוחות המשטרה, מוגבלות בהוצאת ויזה לארה"ב או הנפקת אזרחות במדינה אחרת ועוד..

יחד עם זאת, כאמור לעיל, החלטת הרשות לסגור את התיק בעילה מסוימת, איננה סופית ונתונה היא לביקורת שיפוטית, אולם בטרם מוגשת בקשה או עתירה לשינוי העילה, תחילה על המבקש לעיין היטיב בחומר החקירה ולבחון האם הפרקליטות עמדה בהנחיות הפנימיות שלה לסגירת התיק, ורק לאחר מכן יש להגיש את הבקשה בצירוף הנימוקים.

יצוין, כי לא אחת כאשר חשוד מגיש בקשה לשינוי עילת סגירת תיק, ללא ידע ו/או ללא ניסיון בתחום, בקשתו על פי רוב תידחה על הסף, שכן בקשה שאינה מוגשת כדבעי ללא נתינת משקל לנימוקים שבחוק ושבהנחיות – קרוב לוודאי שתידחה על הסף, לכן החכם עיניו בראשו יקדים תרופה למכה בהתייעצות עם עורך דין בעל ניסיון בתחום המשפט המנהלי.
 

נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי

 

---