_____________

 

_____________

 
ספר "סוגיות במשפט האזרחי" במהדורה דיגיטלית 600 ש"ח
לרכישה לחץ כאן
_____________
 
 
מאמרים / סוגיות בודדות מתוך ספר "סוגיות במשפט האזרחי" במהדורה דיגיטלית - 80 ש"ח למאמר
לרכישה לחץ כאן
 
_____________
 

  

מרכז עזריאלי, מגדל משולש, קומה 28, דרך בגין 132, תל-אביב
Azrieli Center, Triangle Tower, 28th floor, Derech Begin 132, Tel Aviv
_______________________________
טל: 03-6963502 Tel: במקרים דחופים: 054-2237766    פקס: 03-6966151 Fax:
אימייל: E-mail:  viph120@gmail.com 
                                                
דף הבית >> מנהלי וחוקתי >> טענות משפטיות במנהלי >> זכות הטיעון וחובת השימוע במשפט המנהלי

זכות הטיעון וחובת השימוע במשפט המנהלי

מבוא

חובתה של רשות שלטונית (משרדי הממשלה וגופים ציבוריים), להבטיח הגינות בהליך לבשה דמות של כלל יסוד, הנגזר מ'כללי הצדק הטבעי', והיא 'זכות הטיעון'. כלל זה מבטא את דרישת הסף של ההגינות הפרוצדוראלית.

זכות הטיעון הינה למעשה זכות מחד וחובה מאידך, היינו "זכות הטיעון" לאזרח הופכת "חובת השימוע" לרשות השלטונית. זכות זו עומדת בעינה כל אימת שהרשות השלטונית מקבלת החלטה בעניינו של האזרח, על ההחלטה להתקבל לאחר שהתבצע שימוע לאזרח.  
 

חובת השימוע בלב קולט ונפש חפצה

זכות הטיעון או, לחילופין, חובת השמיעה, היא זכותו של הפרט להשמיע את טענותיו בפני הרשות, 'זכות' זו של האזרח מהווה 'חובה' על הרשות, ובהיעדר קיום חובה זו נפגעת החלטתה של הרשות ודינה להתבטל.

במסגרת 'חובת השימוע' המוטלת על הרשות, עליה לקיים את השימוע ב'לב קולט ונפש חפצה', ובהיעדר זה הרי שהשימוע אינו קוים ומשלא קוים הרי דינה של ההחלטה להתבטל, כאמור.

כלל יסוד הוא כי רשות מינהלית לא תפגע באדם אלא אם כן ניתנה לו לפני כן הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בפניה. חובתה של הרשות היא לתת למי שעלול להיפגע מהחלטתה הזדמנות הוגנת וסבירה להשמיע את טענותיו, ולאחרון זכות יסוד להשמיען. ולעניין זה יפים דבריו של השופט זילברג בבג"ץ 3/58 ברמן נ' שר-הפנים[1]:
"...לא יורשה גוף אדמיניסטרטיבי – ואפילו אדמיניסטרטיבי טהור (לא מעין-שיפוטי) – לפגוע באזרח פגיעת גוף, רכוש, מקצוע, מעמד וכיוצא בזה, אלא אם-כן ניתנה לנפגע הזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו בפני הפגיעה העתידה".
כלל זה הוא כלל של הצדק הטבעי, והוא נובע מחובת ההגינות הכללית שכל רשות שלטון חייבת בה[2]. בבג"ץ בגץ 654/78 ריבה גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה[3], אמר שם השופט ברק:
"זכות יסוד של האדם בישראל היא, כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן, בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. לעניין זכות יסוד זו, אין נפקא מינה, אם הרשות הציבורית פועלת מכוח חיקוק או מכוח הנחיה פנימית או מכוח הסכם. אין גם כל חשיבות לשאלה, אם הסמכות המופעלת היא שיפוטית, כעין שיפוטית או מינהלית ואם שיקול הדעת, הניתן לאותה רשות, הוא רחב או צר. בכל מקרה בו רשות ציבורית מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות, וחובה זו מטילה על הרשות את החובה להעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו"[4].


דין שימוע מאוחר

ככלל, על השימוע להיערך לפני קבלת ההחלטה[5], וזאת כנגזרת של הכלל כי על השימוע להיערך ב'לב קולט ונפש חפצה', אי לכך כאשר נעשה שימוע לאחר קבלת ההחלטה ניתן לטעון כי הוא לא נעשה בלב קולט ונפש חפצה מאחר והרשות כבר גמרה אומר והחליטה את אשר בליבה.

לכן, על הרשות השלטונית המקבלת החלטתה, עליה להיות פתוחה לשמיעה של כל העובדות והשיקולים שלעניין ולשכנוע. השימוע נועד להשפיע על ההחלטה. ניסיון החיים מלמד שלאחר שהרשות קיבלה את ההחלטה קשה יותר לשכנעה בכיוון ההפוך. לעתים היא "ננעלת", ולעתים תתקשה הרשות המחליטה להודות בטעות[6].

יחד עם זאת, ראוי לציין, כי קיום שימוע מאוחר אינו פוסל את ההחלטה של הרשות על הסף, למעט  נסיבות מיוחדות, שבהן העובדה שלא ניתן שימוע מוקדם פוסלת את ההחלטה, ולא ניתן להחיות את ההחלטה באמצעות שימוע מאוחר. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט זמיר בבג"ץ 2911/94 סאמי עבדול באקי נ' עמרם קלעג'י - מנכ"ל משרד הפנים[7]:
יש נסיבות מיוחדות, שבהן העובדה שלא ניתן שימוע מוקדם פוסלת את ההחלטה, ולא ניתן להחיות את ההחלטה באמצעות שימוע מאוחר. בנסיבות כאלה ההנחה היא כי שימוע מאוחר לא יוכל לתקן את המעוות שנגרם. כך, לדוגמה, פסק בית המשפט בבג"צ 549/75 [9]. שם החליטה המועצה לביקורת סרטי קולנוע פעם אחר פעם לפסול סרט מסוים, ורק אחר כך הציעה לקיים שימוע בשאלה אם ראוי לפסול אותו סרט. על כך אמר השופט ויתקון, בעמ' 761: "נסיבות המקרה שלפנינו הן כאלה ששמיעת האזרח לאחר ההחלטה, כמעט שאפשר לומר עליה שהיא חסרת משמעות... עלינו לקבוע איפוא שקרתה פה תקלה שאין לה תקנה".

סוף דבר

זכות הטיעון או, לחילופין, חובת השמיעה, היא זכותו של הפרט להשמיע את טענותיו בפני הרשות, 'זכות' זו של האזרח מהווה 'חובה' על הרשות, ובהיעדר קיום חובה זו נפגעת החלטתה של הרשות ודינה להתבטל.

ככלל, על השימוע להיערך לפני קבלת ההחלטה[8], כיוון שהשימוע נועד להשפיע על ההחלטה. ניסיון החיים מלמד שלאחר שהרשות קיבלה את ההחלטה קשה יותר לשכנעה בכיוון ההפוך[9]. יחד עם זאת, ראוי לציין, כי קיום שימוע מאוחר אינו פוסל את ההחלטה של הרשות על הסף, למעט  נסיבות מיוחדות, שבהן העובדה שלא ניתן שימוע מוקדם פוסלת את ההחלטה, ולא ניתן להחיות את ההחלטה באמצעות שימוע מאוחר.

יחד עם זאת, לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו, יש להיוועץ בעורך דין מומחה בתחום המשפט המנהלי, בעל ניסיון בתחום, לשם קבלת חוות דעת מקצועית.
 
נכתב ע"י מיכאל חוואי
 

[1] בגץ 3/58 יונה ברמן ואח' נ' שר הפנים, יב  1493, בעמ' 1508.
[2] ראו את דברי השופט מ' חשין בגץ 5621/96 מיכה הרמן – ראש-עיריית אופקים נ' השר לענייני דתות, נא (5) 791 (1997), בעמ' 817.
[3] בגץ 654/78 ריבה גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, לה (2) 649 (1979).
[4] שם, בעמ' 654.
[5] שם, בעמ' 655.
[6] השווה לבג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, בעמ' 305
[7] בג"ץ 2911/94 סאמי עבדול באקי נ' עמרם קלעג'י - מנכ"ל משרד הפנים, מח (5) 291 (1994).
[8] שם, בעמ' 655.
[9] השווה לבג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, בעמ' 305

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
Bookmark and Share
Back שלח לחבר הדפס
לייבסיטי - בניית אתרים