ערעור על מימצאים עובדתיים

מבוא

תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי[1] שכותרתה ״סמכותו של בית המשפט בערעור״, מסמיכה את בית המשפט שלערעור ליתן כל החלטה שצריך היה לתת, וכן סמכויות נוספות. כלומר, סמכותו של בית־משפט שלערעור כוללת את סמכותה של הערכאה הדיונית ואף יותר מכך.

יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא שדרגת הערעור, בדרך כלל, אינה מתערבת בממצאים העובדתיים הנקבעים על-ידי הדרגה הראשונה. כך הוא על אחת כמה וכמה ובמיוחד כאשר ממצאים אלה מושפעים במידה ניכרת ממידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדים שהתייצבו לפניו[2].

למרות ההלכה הפסוקה והמושרשת שדרגת הערעור, בדרך כלל, אינה מתערבת במימצאים העובדתיים הנקבעים על-ידי הדרגה הראשונה. עדיין קיימים מקרים חריגים בהם נוטה ערכאת הערעור להתערב אף בממצאים העובדתיים של ערכאה קמא.

חריגים אלו מן השפה ולחוץ נראים כבודדים אך מעיון מעמיק ניתן למנות מספר חריגים העולה על מניין. זאת ועוד, חריגים אלו נחלקים לשניים חלקם בהתקיימם מחייבים את ערכאת הערעור להתערב וחלקם בהתקיימם מרשים לערכאת הערעור להתערב, כל אלו נחקור במאמר זה.

לקיום משפט חוזר במשפט אזרחי, ראו מאמרנו: משפט חוזר באזרחי. ולביטול פסק דין שניתן בהסכמה, ראו מאמרנו: ביטול הסכם ממון או הסכם פשרה שקיבל תוקף פסק דין.

מאמר זה הינו תמצות המאמר המלא המופיע בספר "סוגיות במשפט האזרחי", למידע נוסף ולצפייה ברשימת המקורות המלאה אודות נושא זה, ניתן לרכוש את המאמר הדיגיטלי במלואו, לרכישה לחץ כאן.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי[3], שכותרתה ״סמכותו של בית המשפט בערעור״, קובעת כדלהלן:

462.         בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד.

כלומר, התקנה מסמיכה את בית המשפט שלערעור ליתן כל החלטה שצריך היה לתת, וכן סמכויות נוספות. היינו, סמכותו של בית־משפט שלערעור כוללת את סמכותה של הערכאה הדיונית כולל התערבות בממצאים עובדתיים.

יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא, שדרגת הערעור אינה נוטה להתערב במימצאים העובדתיים הנקבעים על-ידי הדרגה הראשונה, אם בהליך אזרחי ואם בהליך פלילי. חזקה על דרגת הערעור, שבית המשפט בדרגה הראשונה התרשם נאמנה מאמינותם של העדים, אשר התייצבו לפניו, וכי עיגנה את מסקנותיה העובדתיות בראיות אמינות אשר הונחו לפניה. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן תתערב דרגת הערעור[4].

יצוין, כי הלכה זו יובאה מהמשפט האנגלי לראשונה בשנת 1951 ביום 26.7.51 ע"י השופט זוסמן בע"פ 4/51 רד ליאופולד פיפרלינג נ' היועץ המשפטי לממשלה[5], כאשר מצא לנכון לאמצה מפרשת תומאס[6] (להלן: "פרשת תומאס") מהמשפט האנגלי, שם נקבע בין היתר את ההלכה עם שלושה חריגים שיובאו בהרחבה בהמשך בפרק "המשפט ההשוואתי". וכך קבע:

"וכלל גדול הוא, שבית המשפט לערעורים לא יתערב במסקנת השופט, מאחר שהוא נטול אותן האפשרויות לחשיפת האמת בהן נעזר השופט הדן בענין."

בעקבות פסק דין זה כעבור מספר חודשים ביום 24.10.51 בע"פ 54/51 שאול בן יהושע פריברג נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל (להלן: "פרשת פריברג")[7], השופט זהר חזר על הלכה זו תוך איזכור של פרשת תומאס מהמשפט האנגלי.

בפרשת פריברג, קבע השופט זהר בד"ר כי באותו מקרה, ערכאה קמא רשאית הייתה להגיע אל המסקנות אשר הסיקה מתוך פרשת העובדות והנסיבות, אשר היא קבעה מתוך דברי העדים אשר היא ראתה ושמעה. לאור זאת, אינו נוטה להגיע למסקנה שונה.

כבר אז השתרשה ההלכה כי לא בנקל תמצא לנכון ערכאת הערעור להתערב וכי מלבד מקרים חריגים שנבארם בהמשך, תמנע ערכאת הערעור מלהתערב בקביעת הממצאים העובדתיים.
 

החריגים להתערבות הערכאה קמא בממצאים העובדתיים

התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם. מהפסיקה עלה בידינו להגיע לכדי 11 חריגים שחלקם תואמים וחלקם עולים בקנה אחד, והם:

א.      אם הממצאים העובדתיים אינם מתיישבים עם הראיות האמינות – חייבת ערכאת הערעור להתערב[8].
ב.      כאשר נפלה טעות עקרונית היורדת לשורש הדברים בהערכת העובדות המוכחות – חייבת ערכאת הערעור להתערב[9].
ג.       כאשר מתברר מן הראיות, שהשופט בדרגה הראשונה לא הפיק תועלת מראיית העדים ומשמיעתם – רשאית ערכאת הערעור להתערב[10].
ד.      כאשר הנמקת השופט אינה עומדת במבחן ההגיון - רשאית ערכאת הערעור להתערב[11].
ה.      כאשר אי-מהימנותו של עד, שבית-משפט קמא סמך עליו, בולטת לעין  – חייבת ערכאת הערעור להתערב[12].
ו.        כאשר עולה מחומר הראיות ומפסק הדין שבית משפט שגה בעליל בהערכת העדויות - רשאית ערכאת הערעור להתערב[13].
ז.        כאשר עולה מחומר הראיות ומפסק הדין שבית משפט התעלם מחלקן של העדויות - רשאית ערכאת הערעור להתערב[14].
ח.      כאשר עולה מחומר הראיות ומפסק הדין שבית משפט הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר - רשאית ערכאת הערעור להתערב[15].
ט.     כאשר אין יתרון לערכאה קמא על ערכאת הערעור בעניין התרשמות מן העדים - חייבת ערכאת הערעור להתערב[16].
י.        כאשר ערכאה קמא שגתה שגיאה עקרונית, היורדת לשורשם של דברים, בהתייחסות לראיות ובמסקנות שהסיקה מתוכן- רשאית ערכאת הערעור להתערב[17].
יא.   כאשר הוכחה טעות בולטת בשיקולי ערכאה קמא או פגם אחר היורד לשורשו של עניין- רשאית ערכאת הערעור להתערב[18].

עוד עולה מהפסיקה, כי ההלכה הקובעת שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים של הדרגה הראשונה, הינה מסתכמת רק ככל שאלה מעוגנים בחומר הראיות וככל שהם מתבססים, בין היתר, על ההתרשמות הישירה של בית המשפט ממידת האמינות של העדים שהתייצבו לפניו. היינו רק במקום שיש יתרון מובהק של ערכאה קמא על פני ערכאת הערעור באופן התרשמות האישית והישירה מן העדים ומן הראיות.

אך, כאשר עסקינן במקרה בו אין יתרון לערכאה קמא על ערכאת הערעור בעניין התרשמות מן העדים ו/או מן הראיות. אם כן, במקרים כגון אלו הטעם המונח ביסודה של הלכה זו אינו קיים עוד, על כן, ראוי כי במקרים אלו לא נחיל את ההלכה הזאת.

לדוגמא, כאשר מדובר בהסקת מסקנות ממסמכים המונחים לפני בימ"ש, כך ששני הערכאות רואות את אותו מסמך ולשניהם ישנה אפשרות להתרשם באותה מידה, כי אז אין יתרון לערכאה קמא על פני ערכאת הערעור, או אז אין מניעה ואף יש דרישה מערכאה קמא להתערב.
 

סיכום

לסיכום, לא בנקל יתערב בית־משפט שלערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו, כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על־ידי הערכאה הראשונה. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם.

יחד עם זאת, לבחינת כל מקרה ומקרה לגופו ראוי להיוועץ בעורך דין מנוסה למתן חוות דעת ספציפית למקרה שלפניו.